גור אריה על ויקרא · פרק 13 · פסוק 3

מתחלה שחור כו'. פירוש, דאין "הפך לבן" קאי על הנגע, שנהפכה ללבן, כדכתיב (פסוק ד) "בהרת לבנה", דאין הנגע נהפך ללבן, שלא היה מתחלה נגע כלל, ואיך יתכן לומר 'הפך ללבן', ואין לפרש רק על השער. ומה שלא כתיב 'שער הפך לבן בנגע', ללמד שבתוך הנגע נהפך ללבן, לאפוקי אם נהפך ללבן קודם בוא הנגע, שזה טהור ואינו טמא (נגעים פ"ד מי"א), אלא נהפך ללבן בתוך הנגע. והשתא ד"הפך ללבן" קאי על השער, ומשמע דשער אחד הוא, דהא "הפך" לשון יחיד הוא, לכך אמר 'ומיעוט שער שנים', דאינו די בשער אחד, רק שתי שערות. ואף על גב דכתיב "הפך" לשון יחיד, צריך לפרש שתי שערות, כי "שער" הוא לשון שעירות, ואין שעירות פחות משנים. אבל כאשר ירצה לומר על השערות בעצמם, לא על שעירות שבגוף, מלת "שער" בפתח, וכאן דכתיב "ושער בנגע" בצירי, פרושו שעירות, והוא אינו פחות משנים. וזהו טעם רז"ל כי צריך שתי שערות להורות על גוף האדם שהוא גדול (נידה מו.), וכן בפרה אדומה שתי שערות [שחורות] פסולות, פחות משתי שערות – לא (פרה פ"ב מ"ה), והיינו אף על גב ד"שער" מקרי אף שער יחיד, אבל שיהיה נקרא שעירות – זה אינו, ומפני שהגוף המקבל השער מקבל אותו דרך רבוי, שהוא שעירות, ולא נקרא שעירות אלא שתים, שזהו שעירות:

כל מראה לבן וכו'. פירוש, שאין ממש הנגע שפל מן העור, דזה אינו, ד"מראה הנגע עמוק מעור בשרו" כתיב, ולא ממשו שפל, אלא כמראה החמה שנראה עמוקה:

וטימא אותו יאמר לו טמא אתה. פירוש, שכתיב "וטימא אותו", והוי ליה למכתב 'טמא הוא', מאי "וטמא אותו", אלא שצריך לומר לו 'טמא אתה', ואם לא אמר לו בזה הלשון אינו טמא, אף על גב שראה את הנגע, אינו טמא עד שיאמר 'טמא וכו":