גור אריה על ויקרא · פרק 13 · פסוק 2

שמות נגעים הם ולבנות זו מזו. פירוש, כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (ה ע"ב) ארבע מראות נגעים הם; בהרת – עזה כשלג, והוא אב. שאת – כצמר לבן, והוא אב גם כן, שהרי שניהם כתובים בקרא. ויש תולדה לבהרת, והוא כסיד ההיכל. ותולדה לשאת, והוא כקרום ביצה. ומה שיש להן תולדות, מרבינן שם (ו ע"ב) מדכתיב (להלן יד, נו) "ולספחת", שהוא לשון טפילה, כדכתיב (ש"א ב, לו) "ספחני נא אל אחת הכהונות", כלומר שיש טפילה לבהרת, וזהו תולדתו. והטיל הכתוב "ספחת" בין "בהרת" ל"שאת", לומר שיש תולדה לכל אחד ואחד, כך דרשו שם (שבועות ו ע"ב). והשתא, מה שכתב 'שמות נגעים הם', רוצה לומר "בהרת" כך שמה, ו"שאת" גם כן כך שמה, שכל אחד אב, ו"ספחת" – שם הנגע נקרא כן על שם שהוא תולדה. ו'לבנות זו מזו' דקאמר, לא על הסדר הכתובים קאמר, דודאי "בהרת" יותר לבן מן "שאת", דכתיב (פסוק ד) "בהרת לבנה היא", ואין אחרת לבנה כמוה (שבועות ו ע"ב). וכן "שאת", דהוא אב, יותר לבן מן תולדות בהרת, ומכל שכן מן תולדה דידיה, וכדמוכח בפרק קמא דשבועות, אלא שבא ליתן הבדל בין הנגעים, קאמר שהם 'לבנות זו מזו':

אל אהרן גזירת הכתוב. פירוש, למה לאהרן דווקא דהא לא נמסר לאהרן רק דברים שהם צרכי מקדש, אבל מראות נגעים – למה לאהרן דוקא, ותירץ דגזירת הכתוב הוא. אבל אין לומר דלאו דוקא לאהרן ולבניו קאמר, והוא כמו "אל הכהן ואל השופט אשר יהיה בימיך" (ר' דברים יז, ט), זה אינו, מדכתיב "אל אהרן הכהן", ולא סתם כהן, בודאי גזירת הכתוב דוקא כהן: