מעבור הארץ; יהושע · פרק 2

משה, המנהיג במצרים ובמדבר, הוליך את העם אחריו, ואילו יהושע שהוביל את העם בכיבוש הארץ, פעל בשיתוף העם.
יהושע, תלמידו הגדול של משה והממשיך בשליחותו, לא היה חקיין של רבו. זאת למרות שבפרטים רבים נמצא דמיון ביניהם והדבר לא יחשב לחסרון ליהושע, שידע ללמוד את דרכיו הגדולות של משה. אך כשבוחנים היטב, מגלים את השוני שביניהם. משה הוציא את העם ממצרים, ויהושע הכניסם לארץ ישראל. וכשם שהמגמות בימי יהושע שונות מאלו שבימי משה, כן שונה גם דרך הנהגתם.

משה פעל במצרים ובמדבר, בדרך להגשמת המטרה. יהושע, לעומתו, פעל בארץ והנהיג את העם בעת הגשמת המטרה.

חז"ל מגדירים, שפני משה היו כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה¹(בבא בתרא עה.). בפשטות, דבריהם מלמדים שכחו של יהושע ינק מכחו של משה, כשם שאור הלבנה יונק מאור החמה. אך בהסתכלות מעמיקה יותר נוכל להבין, שחז"ל רצו להבהיר לנו את המגמות השונות והדרכים השונות בהנהגה בשתי התקופות²העובדה, שיהושע התאים בתכונותיו לכיבוש הארץ, דוקא בשל היותו בבחינת לבנה, נלמדת בזוה"ק פרשת שלח (קנז א.) בא וראה, משה היה בבחינת השמש ורצה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: משה, כשבא אור השמש הרי נכללה הלבנה בתוכו, עתה שאתה הוא השמש איך יעמדו יחד השמש והלבנה, הרי הלבנה אינה מאירה אלא בשעה שהשמש נאסף..." (על פי תרגום הסולם)..

משה היה החמה. תחת הנהגתו נשאר העם פסיבי, נמשך אחרי המנהיג והתבטל בפני עצמתו:

משה קרע את הים, והעם צעד אחריו.

משה היכה על הסלע, והעם שתה מים.

משה קיבל את התורה, והעם נענה ואמר "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

זוהי צורת ההנהגה בגלות.

לעומתו, פני יהושע כפני לבנה. כשהלבנה מאירה, מאירים גם הכוכבים³את משמעותה של ההקבלה ללבנה נמצא בדברי המדרש בבראשית רבה ו ד; "ואת הכוכבים א"ר אחא משל למלך שהיו לו שני אפוטרופין, אחד שולט בעיר ואחד שולט במדינה. אמר המלך הואיל ומיעט עצמו זה להיות שולט בעיר, גוזר אני עליו בשעה שהוא יוצא תהא כל אוכלוסא יוצאה עימו, ובשעה שיהא נכנס תהא בולי (המון) ודימוס (שורות של חיילים) נכנסה עימו. כך אמר הקב"ה, הואיל והלבנה הזו מיעטה עצמה להיות שולטת בלילה, גוזר אני עליה בשעה שהיא יוצאת שיהו הכוכבים יוצאין עימה, בשעה שהיא נכנסת יהו הכוכבים נכנסים עימה".
הרחבה לדברים נמצא בעולת ראיה ח"ב עמ' נג; "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת: ההסתכלות, שאפשר לה להתפשט בראייתו של אדם במעשי ד' הנפלאים, בצבאי צבאות שברא בעולמו היא מוגבלת רק תחת השמש, אמנם נפלאים הם המושגים, שהאדם קונה על ידם בהתבוננותו, אבל מפני הגבלתם יוכל להביעם, ובכל יום ויום יוסיף קנין, שהאוצר המילולי שלו, הבא מתוך ההתעמקות וההתרחבות הנפלאה, של כל מעשי אדון עולם אשר תחת השמש יתגדל ויתרחב, אמנם בלילה, בהיות אור השמש שוקע, והצבאות הרחוקים, הכוכבים הרבים, מתחילים להגיה את אורם, מהם יסקור האדם עולמים לאין חקר, ומרחבי יצירה לאין תכלית, ורחוקים הם ממנו, ולא יוכל להביע באומר את אשר קלט מהם בפרטי ההויה הנפלאה שלהם, אבל הדעה הפנימית, של ההתבוננות העמוקה, הולכת היא ומתעלה, ומזה יש לנו גם כן משל בעיונים השכליים, שאלה הנפלאות, שהציור השכלי שלנו מכיל אותם, אף כי נפלאים הם, ואין קץ להרחבתם והתרבותם, בעומק רוחב וגובה, בכל עת, בכ"ז הם נכנסים בכלל הכח הדיבורי, והאומר מביע אותם, מפני שהם תחת שמשה של ההופעה השכלית. אבל למעלה מזה, במקום שכח השכל כבר אפס, והציור המובבל לא יוכל להגיע שמה, רק הנשמה בהגיון הפנימי שלה, הרי היא הולכת ומתאדרת, בתפארת הקודש החבוי של הדעת הפנימית. זאת היא מדת הלילה ברוח, המתעלה ממדת היום, שאע"פ שהיא לכאורה כהה בבהירותה, היא בפנימיותה מלאה רחבות ונהורות מני אפל, בתכונה רוממה לאין קץ. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת".. כך נהג יהושע והפך את העם לשותף פעיל בכל שלבי ההתנחלות בארץ.

הוא הנחה את העם, כיצד לחצות את הירדן. בהדרכתו התיצבו הכהנים וארון הברית בראש המחנה, "וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים... בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן" (יהושע ג, יג) ובעצמו עבר אחרון⁴(רד"ק יהושע ד ה.). בהפלת חומות יריחו שיתף יהושע את העם כולו בצעדה סביב לחומות, עד נפילתן. וכך גם בשאר המלחמות המתוארות בספר: בכיבוש העי, במעלה בית חורון ובמלחמת מלכי הצפון. בכולן היה העם שותף פעיל, וכשיהושע בראשם הגשימו את המטרה.

במשך שנות הנהגתו התאמץ יהושע לבנות בעם אמון בעצמו ואחריות בקביעת גורלו.
בכל אותן שעות, דאג הקב"ה למעמדו של יהושע. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה עִמָּךְ" (יהושע ג, ז). אך יהושע לא שמר את הגדולה לעצמו. מיד: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם, וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַחִוִּי, וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְהָאֱמֹרִי וְהַיְבוּסִי" (יהושע ג, י). כאומר: לא זכותי היא זאת אלא זכותכם, גדולתכם וכחכם. כך גם במלחמת מעלה בית חורון, כאשר מצא יהושע צורך להעמיד את השמש והירח והיה חשש שהתבלטותו זו כאדם בעל כוחות עליונים, אדם שמסוגל להשליט את מרותו על גרמי השמים, תגמד בעיני העם את דמותו העצמית ותעמידו בצלו של המנהיג. מיד ציוה יהושע את קציני אנשי המלחמה, שהלכו עימו: "קִרְבוּ שִׂימוּ אֶת-רַגְלֵיכֶם עַל-צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה" (יהושע י, כד). יהושע מצא צורך להחזיר לעם מיד את ביטחונם העצמי במעשה סימלי זה, ובהבטחה חד-משמעית "אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תֵּחָתּוּ חִזְקוּ וְאִמְצוּ כִּי כָכָה יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-אֹיְבֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם נִלְחָמִים אוֹתָם" (יהושע י, כב). בקריאה ראשונה יכולנו להקשות, מה מקומו של הפחד אחרי הניצחון הגדול הזה שהיה בעזרתו הישירה של ריבונו של עולם? מדוע מצא יהושע צורך לחזק את קציניו, דוקא אחרי שהם ראו בעיניהם את יד ה' הנטויה עליהם לטובה? אלא יהושע חשש, שהעם יפרש שהמהלכים הללו התאפשרו כתוצאה מייחודו וגדלו האישי, ולכן מצא צורך לחזק בקרבם את ביטחונם העצמי.

היו שאמרו שסטאלין היה גדול, עובדה שהצליח לשלוט ביד רמה ברוסיה האדירה. עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של "מעריב", ביטל דעה זו, ובסיפרו 'דמויות' כתב, וכי גדולה היא זו לגרום לכולם לכרוע ברך ולהישאר גבוה?! גדולתו של מנהיג היא כשהעם כולו זקוף והמנהיג מתבלט מעל כולם, כשאול שהתנשא מעל כולם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם⁵(שמואל א' י כג.), גם כשכולם היו זקופים. כזו היתה גם מנהיגותו של יהושע.

את גולת הכותרת למגמתו זו של יהושע נוכל למצוא בסוף התנחלות השבטים בארץ. בפרק י"ט פס' מ"ט מסופר: "וַיְכַלּוּ לִנְחֹל-אֶת-הָאָרֶץ לִגְבוּלֹתֶיהָ; וַיִּתְּנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נַחֲלָה לִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, בְּתוֹכָם". נשים לב! יהושע שבהנהגתו כבש העם את הארץ, יהושע שעל פיו זכה כל אחד ואחד מישראל בנחלתו, לא נטל לעצמו נחלה! יתרה מזאת, הוא הביא את העם לעצמאות והרגשת בעלות על הארץ, עד שהם הם היו אלו שנתנו לו, למנהיג, את נחלתו.

אם נתבונן היטב נמצא שכבר בצו הראשון שציוה ה' את יהושע התווה לו ה' מגמה זו. "וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, אַתָּה וְכָל-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע א, ב). לכם לא נאמר שם, אלא "לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" הנחלה בארץ מיועדת להם, ויהושע המנהיג מחוץ לחשבון הנחלה. אכן, ללא מחשבה לתועלת עצמית, אלא "כעבד לעם קדוש"⁶חתימת הרב קוק לאגרותיו., הנהיג יהושע את האומה, וגילה לה את גדולתה וכבודה, עד שבניה היו אלו שנתנו לו, למנהיג, את נחלתו בארץ, שאותה כבשו בהנהגתו.

כאשר נשוב למשל "פני יהושע כפני לבנה", נוכל למצוא לו מובן נוסף. אם בתחילת החודש זורחת הלבנה ואחריה מאירים אט אט כל הכוכבים, בסוף החודש מאירים הכוכבים ורק אחר כך זורח אור הלבנה. בתחילת מנהיגותו האיר יהושע את שמי האומה ונתן לבני ישראל אפשרות לנצנץ בעקבותיו, בסוף ימיו היו הם המנצנצים ראשונה, ורק בעקבותיהם זכה יהושע בנחלה.