מעבור הארץ; יהושע · פרק 3

התמיהות בפרשת המרגלים
שלושה ימים¹רש"י ב א. לפני שקיבל את הצו האלהי, לקום ולהכניס את עם ישראל לארצו, שלח יהושע מרגלים לרגל את הארץ ואת יריחו. עובדה זו כשלעצמה, וכן הפרטים המסתעפים ממנה, נראים תמוהים. יהושע עצמו ריגל בעבר את הארץ²(במדבר יג ח.), ומנסיונו ידע, שתוצאות הריגול אינן תלויות בעובדות אלא בפרשנות שנותנים להן. מה טעם היה אפוא להעמיד את המרגלים בנסיון? יתרה מזו, יהושע עצמו, עם חברו כלב, כבר סיכמו את מבצע הריגול הראשון באמרם: "אִם-חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"³(במדבר יד ח.). כלומר, כיבוש הארץ תלוי ברצון ה' ולא בשום גורם אחר. אם כך, למה מצא יהושע צורך לשלוח מרגלים, לרגל את הארץ ואת יריחו? וכלב, שנשלח גם הפעם, יחד עם פנחס, לרגל את העיר⁴(ילקוט שמעוני, יהושע, תחילת פרק ב.), מדוע לא הזכיר הוא ליהושע את מסקנתם הקודמת?

אם נרצה להסביר, שמטרת הריגול היתה לבחון דרכים לכבוש את העיר, כי אין סומכים על הנס, מדוע לא השיבו על שאלה זו בחזרתם, אלא סיכמו "כִּי-נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב, כד)? הם לא סיפרו על מוצאות העיר ומבואותיה, לא על כחות ההגנה על העיר ולא על הערכות הכוחות, אלא על המורל של יושבי העיר. ידיעה זו הקלה אמנם על הלוחמים, אך אינה מלמדת על דרכי הפריצה. ואם מטרת הריגול היתה לבחון אסטרטגיות, מדוע נתקבלה תשובתם כתשובה מספקת?

מצד שני, אם המטרה היתה לבחון את המורל של יושבי הארץ, מדוע העמיד יהושע את אנשיו בנסיון? הרי גם הם היו עלולים לטעות, כמרגלים הראשונים, ולפרש לרעה את מראה עיניהם. את הסתגרות יושבי יריחו הם יכלו לפרש כדריכות לקרב, ואת גילויָם המהיר על-ידי מלך יריחו יכלו לפרש כעירנות, ולהוסיף בכך, חטא על פשעם של המרגלים הראשונים. גם המרגלים בימי משה ראו עובדות, וחטאם היה בפרשנות שנתנו להן. הם ראו את יושבי הארץ קוברים מתים רבים, וחז"ל מלמדים⁵(במדבר רבה טז יג.) שהקב"ה המית רבים במשך ארבעים הימים שבהם תרו המרגלים את הארץ, כדי שיושבי הארץ יהיו טרודים באבלם ולא ישימו לב אליהם. אבל המרגלים פירשו זאת לגנותה של ארץ-ישראל, ואמרו שהיא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ"⁶(במדבר יג לב.). מי ערב ליהושע, שהמרגלים האחרונים לא יטעו כפי שטעו הראשונים?

ומדוע שלח יהושע מרגלים עוד לפני תום ימי האבל על משה, ולפני שקיבל את הצו להכניס את העם לארץ⁷(רש"י יהושע ב א.)? ומדוע היה חשוב למקרא לציין, שהמרגלים נשלחו מן השיטים (יהושע ב, א)?

דמותה של רחב, ש"נתגלתה" על ידי המרגלים, גם היא טעונה בירור: מנין שאבה כוחות, לטרוח בהסתרתם ולמסור את נפשה להצלתם? קשה להניח, שרק הפחד גרם לה להתבטא בביטוי נשגב של אמונה: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת" (יהושע ב, יא). ביטוי זה נופל אך במעט מביטויינו שלנו, כשאנו מוסיפים את המלים "אין עוד"⁸(דברים ד לט.). היכן רחב למדה זאת? ומדוע מפרט לנו המקרא את הצורה בה הסתירה את המרגלים, על הגג בפשתי העץ (יהושע ב, ו)? ואם היה זה במרתף, באניצי כותנה או בצמר, ההיה זה משנה דבר בהבנת הפרשה?

בשכר הצלת המרגלים ביקשה רחב להנצל עם משפחתה, כשיכבשו ישראל את העיר. המרגלים הבטיחו לה, שאם תעמוד בשני תנאים: תקשור את תקוות חוט השני בחלון ולא תספר את הדבר לאחרים שאינם בני משפחתה, ינצלו כל אלה שיהיו בביתה ביום הכיבוש (ב, יז-כ). אך מי נתן להם סמכות, להבטיח הבטחה כזו? מה גם שרחב, כבת ל"שבעה עממים", גם היא בצו "לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה"⁹(דברים כ טז.)? מפליאה גם העובדה שריבונו של עולם עצמו, כשהפיל את החומה, לא הפיל את ביתה שהיה בחומה (יהושע ב, טו) ו"נשמע" להבטחת המרגלים.

את התשובות למקבץ שאלות זה נוכל למצוא, אם נחפש את המטרה, שלשמה שלח יהושע את המרגלים, ברמה אחרת.

כניסת ישראל לארצם נועדה לאפשר את מימוש יעודנו לתיקון עולם באמצעות מתן תשובה הולמת לכל הכוחות הפועלים על האנושות.
עלינו להבין, שכניסת עם ישראל לארצו אינה התפתחות גיאופוליטית בלבד. שיבת העם לארצו נועדה להישרת העולם כולו. מבריאתו מחכה העולם לכך. וכבר לימדנו רש"י, בפירושו לפסוק הראשון בתורה, שזו גם מגמת הופעת התורה מ"בראשית"¹⁰(רש"י בראשית א א.). עם ישראל לא יוכל ולא ירצה להסתפק בסידור המערכות הטכניות והחמריות במקומן בלבד. הוא שואף לתיקון העולם. והעולם, אינו יכול לבוא על תיקונו, כל עוד יצרים שולטים בו. עם ישראל חייב לתת תשובה הולמת לכוחות הנפשיים, הרוחניים והנשמתיים, הפועלים על האנושות, ולפרוץ עבורם אפיקים מעודדים ומקדמים לבנין העולם. כל עוד יצרים וכמיהות לא ימצאו את יחוסם השווה והמניח את הדעת¹¹ראה אורות, זרעונים א., כל עוד לא יתוקנו המידות, וכל עוד לא כיתת האדם את חרבותיו לאתים ויונק אינו משתעשע על חור פתן, לא נשקוט. עם עולם אנחנו, לב האנושות לפי רבי יהודה הלוי¹²מאמר שני לו., המח של האנושות על-פי הזוה"ק¹³זהר שמות דף קח ב: "ישראל אינון מוחא עלאה דעלמא"., או התמצית של ההויה כולה כדברי הרב¹⁴אורות, אורות ישראל א א.. לכן עליותינו ונפילותינו מעלות ומורידות את האנושות כולה, במודע ושלא במודע, ומכאן גודל אחריותינו וגודל יעודנו.

בגלל הגאוה והתאוה נתעכבנו מלרשת את הארץ.
שני כוחות יצריים: הגאוה והתאוה, מפריעים לאדם ולאומה להשמע לדבר ה' באמת ובתמים. ושניהם מונעים מאיתנו את האפשרות לרשת את הארץ מרן הרב צבי יהודה היה אומר, שהקשה משניהם הוא הגאוה. בעטיה לא יכלו המרגלים, ששלח משה, לראות בטוב הארץ. בזוה"ק נאמר¹⁵(זהר ח"ג דף קנח.): "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה... כֻּלָּם אֲנָשִׁים, כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, אבל אינון דבירי לגרמיהו עיטא בישא, אמאי נטלו עיטא דא? אלא אמרו, אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלהוי רישין, וימני משה רישין אחרינן דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי" (כולם זכאים היו, ראשי ישראל היו, אבל הם דברו לעצמם עצה רעה. מדוע נטלו עצה זו? אלא אמרו, אם יכנסו ישראל לארץ נעבור אנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנחנו זכינו במדבר להיות ראשים, אבל בארץ לא נזכה). כדי להטהר מן החטא, וכדי שנתאים עצמנו לרשת את הארץ, נדדנו ארבעים שנה במדבר והיה זה העונש הקשה ביותר שנענשו ישראל על חטא שחטאו במדבר, אפילו יותר מחטא העגל! לאחר מכן, בהגיענו לשערי הארץ, נכשלנו בחטא התאוה בבנות מואב¹⁶(במדבר כה א.), וכמעט שילמנו על כך בחיינו הלאומיים¹⁷(במדבר כה יא.).

בשליחת המרגלים שלא לוו בברכת האומה ויכלו להכשל גם בחטא הגאוה בגלל מעמדם, וגם בתאוה כשנשלחו מהשיטים אל בית רחב, בירר יהושע אם נתקנו החטאים שעכבו את הכניסה לארץ.
יהושע רצה לבחון האם יצרים אלו עדין חוצצים בינינו לבין הארץ, ועוד לפני שהתקבלה הפקודה לצאת לדרך, עשה נסיון. הוא שלח מרגלים מן השטים, מן המקום בו נכשלנו בבנות מואב, כי ידע, שאם הפעם יצליחו המרגלים לראות את הארץ בצבעיה הטבעיים¹⁸אורות, אורות ישראל א. ובשפתם יביעו זאת ברוממות, סימן הוא שנתנפצו המחיצות. סימן הוא שהגאוה אינה חוסמת עוד את הכניסה לארץ והשיטים אינם מושכים עוד את האומה להישאר בגלות.

בנסיונות כפולים ומכופלים עמדו המרגלים, ששלח יהושע. הם יצאו חרש (יהושע ב, א), ללא ברכת האומה, בתחפושת¹⁹ילקוט שמעוני, יהושע תחילת פרק ב: "מהו חרש לאמר? ר"י אומר: כלי נגרות היו בידם כנגרים. רבי נחמיה אומר: עשו עצמן קדרים, והיו צועקים ואומרים: הרי קדרות, מי שירצה יבוא ויקנה. למה? שלא ירגיש בהם אדם". ובניתוק, למראית עין, מכלל ישראל. הפעם לא היו המרגלים שליחים של אומה כולה, ולא לוו בברכתה. לא שנים עשר נציגי השבטים יצאו²⁰(במדבר יג ב-ג.), אלא שנים בלבד. והיו אלה פנחס וכלב, שני אישים משבטי ההנהגה, שיכלו להרגיש מקופחים, על שלא בידם נמסרה הנהגת האומה.

נתונים אלו עלולים היו לזמן "חטא מרגלים" נוסף, אך המרגלים חזרו ורוממות אל בפיהם: "כִּי-נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ" (יהושע ב, כד). אומרים חז"ל: "אשתוללו אבירי לב, אלו משה ואהרון, ששלחו מרגלים ואמרו לשון הרע על הארץ ולא היו יודעים מה לעשות... אבל אלו ששלח יהושע... נתנו נפשם והצליחו בשליחותם"²¹(ילקוט שמעוני, יהושע תחילת פרק ב.). וכשחזרו מביתה של רחב ועינם לא כהתה, ידע יהושע כי חטא המרגלים הראשונים, ועוון פעור, לא יוסיפו לחצוץ בינינו ובין הארץ.

מטרת יהושע בשליחת המרגלים היתה אפוא לצרכי פנים: לברר את מידת התאמתה של הרמה הרוחנית של האומה למשימה העומדת בפניה בכניסתה לארץ, ולא לצרכי חוץ: לברר את מצבה של יריחו ושל העם היושב בה.

מפלת העי החדירה ספקות ללב יהושע בעניין תיקון החטא.
על פי זה תובן גם תגובתו של יהושע, למפלת ישראל במלחמה הראשונה בעי (ז, ו-ט). שם שלח יהושע מרגלים לרגל את העיר (יהושע ז, ב), והציב בפניהם מטרה אסטרטגית ברורה. המרגלים מלאו את משימתם, חזרו, והנחו את יהושע לשלוח שלושת אלפים לוחמים בלבד. להערכתם, מספר כזה של לוחמים היה אמור להספיק כדי לכבוש את העי, ויהושע קיבל את דבריהם כהוויתם. כשנכשלו במלחמה, היתה תגובתו של יהושע קשה ומרה, הרבה מעבר לתגובה סבירה על כשלון בקרב בו לקח חלק רק אחוז קטן מכלל לוחמי ישראל. גם מספר הלוחמים שנפגעו בקרב: כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ (על פי חז"ל היה זה אדם אחד, יאיר בן מנשה, שהיה שקול כשלושים וששה איש²²(בבא בתרא קכא:)), אינו מצדיק את הבעת החרטה של יהושע על כך שבני ישראל עברו את הירדן. מדבריו משתמע כאילו לא היה ערך לכל המאורעות שחוו ישראל עד אז: מעבר הירדן, הברית, ונפילת חומות יריחו. אך האמנם כדאי היה לוותר על הכל בשל הקושי שנתקלו בו?! הכשלון היה אמנם משפיל ומרגיז, אך האם אנו צריכים ללמד את יהושע שארץ ישראל נקנית ביסורים²³(ברכות ה.)?! אלא שיהושע כנראה תלה את הכשלון בהערכתם השגויה של המרגלים, שנבעה לדעתו מספיחי חטא המרגלים. הגאווה פגעה גם בהם, חשב יהושע, ובגאוותם הפריזו הפעם בכוחם של ישראל. המשמעות של בקשתו: "וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (יהושע ז, ז) היתה בקשה, למצות עד תום את תהליך ההטהרות מחטא הגאווה של המרגלים הראשונים. כל העיכוב של ארבעים שנות נדודינו במדבר, טרם כניסתנו לארץ, נבע מחטא המרגלים, ומן הצורך להטהר ממנו, לכן הביע יהושע משאלה שהעונש ימוצה כדי שהחטא וספיחיו ימורקו עד תום. הרי לא יעלה על הדעת, שיהושע ביקש, שעם ישראל ישאר לעד בעבר הירדן.

בתשובתו, גילה לו ריבונו של עולם כי טעות בידו. השיבוש בדעתם של המרגלים והמפלה שארעה כתוצאה ממנו, לא נבעו מחטא מרגלים קדמון. הם היו תוצאה של חטא חדש, שאירע בעיקבות כיבוש יריחו ושעניינו סוג חדש של התמודדות; התמודדות עם הרכושנות והחמדה שכמוה לא היתה, ולא יכלה להיות במדבר.

פגישת המרגלים ורחב היתה פגישה של שני עולמות עם עוצמה רוחנית.
ההתיחסות לפרשת המרגלים שנשלחו ליריחו, לא במישור האסטרטגי בלבד אלא גם במימדים האנושיים, בכל עמקם ומרחביהם, נלמדת מדברי ר' חיים ויטאל ב'ליקוטי תורה': "שנים אנשים מרגלים חרש, הם משורש הגבורות... שנמתקו בכיבוש הארץ, לכן הלכו בבית אשה זונה שהיא לילית, הקליפה קשה למתקה ותיכף נמתקה כי נפלה אימתם עליה"²⁴ליקוטי תורה יהושע ב..

בדבריו פותח לנו ר' חיים ויטאל גם פתח להבין, מעט, את פגישת המרגלים עם רחב. רחב היתה אשה גדולה. חז"ל לימדונו, שהיא היתה גם צדיקה: "בשעה שישראל עושים רצונו של מקום, הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה איזה צדיק באומות העולם ומביאו ומדביקו בישראל, כגון יתרו ורחב"²⁵ירושלמי ברכות ב ח.. ולדבריהם, השקר ששיקרה רחב לשליחי המלך הביאה לחיי העולם הבא²⁶פרקא דרבינו הקדוש (מופיע ב'אישי התנ"ך').. יופיה מושווה ליופיין של צדיקות: שרה, אביגיל, ואסתר²⁷(מגילה טו.), וזאת למרות מעמדה המוסרי. אך לא רחב האשה בלבד נפגשה עם המרגלים, על-פי ר' חיים ויטאל נפגשו כאן עולמות בעלי עצמה רוחנית, שרמת הבנתנו בהם היא זעירה.

חז"ל מספרים, שרחב "בת עשר שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים", וכשחטאו בחטא העגל החלה לזנות "וזנתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר"²⁸(ילקוט שמעוני, יהושע ט.). מדבריהם אנו לומדים, שקיים קשר פנימי באנושות כולה. נפילת ישראל בחטא גרמה שהנפשות מן האומות תושפענה, והקרובות מביניהן לישראל נפגעו פגיעה חמורה. יסוד זה מבואר בדברי אור החיים הקדוש²⁹(דברים כא יא.): "וסודו הוא ע"פ דבריהם ז"ל, שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סיטרא אחרא, והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם, שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות. עוד אגלה לך סוד אחד, תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להיטיב, והיא מונחת שם עד עת דרור". גם רחב היתה כנראה מאותן נשמות, ועמדה להגאל בכניסתנו לארץ. נפילתנו בזנות עבודה-זרה, בחטא העגל, גרמה לנפילתה האישית. חטא המרגלים, שעיכב את כניסתנו לארץ, עיכב בארבעים שנה את חזרתה בתשובה. לאחר כיבוש הארץ רחב התגיירה, נישאה ליהושע, ומצאצאיה היו שמונה נביאים ונביאות³⁰(מגילה יד:). "כשישראל עושים רצונו של מקום, שמו מתגדל בעולם... וכשאין ישראל עושים רצונו של מקום, שמו מתחלל בעולם"³¹(ילקוט שמעוני, יהושע י.).

בימים הראשונים בהם התמודד עם-ישראל בתיקון הכוחות הטבעיים, היה עלינו לדחות משימות קשות. את המואבים לא הצלחנו לדחות ונכשלנו בבעל פעור בשיטים. גם תיקון חטא זה היה צריך להתברר בשליחות פנחס וכלב.
בקצה המדבר, בפאתי הארץ, בצעדים הראשונים של ההתמודדות הטבעית של עם ישראל בתיקון הכוחות הטבעיים שפעלו אז בעולם, אחרי שיצאו מענני הכבוד³²(במדבר רבה יט כ.) והחלו להתמודד עם האתגר של תיקון העולם הטבעי והמעשי, נפגשו אבותינו עם האדומים. אז נאמר להם מפי הגבורה להקיף את אדום ולא להתגרות בם מלחמה³³(דברים ב ה.), כי את כח החרב האדומית לא היתה לנו רשות להכריע בשלב ההוא, בדרך. רק אחרי שנבנה ונבסס את ביתנו בארץ, יבוא יום ויעלו "מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו"³⁴(עובדיה א כא.). לעת עתה היה עלינו לקנות שליטה עצמית, שהיא גבורת גבורות³⁵אגרות ראי"ה אגרת תשנ"ג., להימנע מקרב באדום.

לאחר מכן נפגשנו במואב, עם המבטא את הכוחות הייצריים והופך אותם לבסיס התארגנותו הלאומית, התארגנות הנושאת את שם הפריצות ברמה: "מואב" - מְאב³⁶(בראשית יט לז וברש"י שם.). גם את ארצם נצטוינו להקיף עד עת קץ, אז "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא, וְהִשְׁקָה אֶת-נַחַל הַשִּׁטִּים"³⁷(יואל ד יח.), העובר בגבול מואב³⁸(ע"פ במדבר כה א.). לפסוק זה משמעות פיזית ומשלית כאחד³⁹(רש"י יואל ד יח.), אך בינתיים היה עלינו להימנע מהתמודדות נגדם. גם במקרה זה נשמענו לצו האלהי "אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה"⁴⁰(דברים ב ט.). אבל המואבים, בחוצפתם ובעידוד עצתו הארסית של בלעם⁴¹(סנהדרין קו.), גרמו לכישלון הגדול של עם ישראל בשיטים. ואלמלא קנאתו של פנחס⁴²(במדבר כח ז-ט.), מרה היתה אחריתנו⁴³(במדבר כה יא.).

כשיצאו המרגלים מן השיטים לרגל את יריחו, הם יצאו לבחון גם את מידת היטהרותנו מעוון זה, שרבץ על מצפוננו הלאומי (בנוסף לבדיקה אם נטהרנו כבר מעוון המרגלים). אנו לומדים שעוון זה העיק על מצפוננו מן העובדה, שבסוף ימי יהושע, כשחזרו שנים וחצי השבטים לנחלתם ובני ארץ ישראל המערבית חשדו בהם בפניה לעבודה-זרה, הזכירו להם נשכחות: "הַמְעַט-לָנוּ, אֶת-עֲו‍ֹן פְּעוֹר, אֲשֶׁר לֹא-הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה"(יהושע כב, יז). מדבריהם ניתן גם להבין, שהם ראו את המקום כגורם מסייע לחטא: "וְאַךְ אִם-טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה'"(יהושע כב, יט). הם חשדו, שמא בני ראובן, גד וחצי שבט המנשה רצו למסד את הנחלה בעבר הירדן המזרחי גם במסגרות רוחניות, כי הם נמשכים עדין לאזורי השיטים ופעור.

לכן חשובה נקודת המוצא לשילוח המרגלים. כיון שיצאו המרגלים מן השיטים אל בית רחב הזונה, וחזרו שלמים בגופם ונקיים בנפשם, ידע יהושע - ואיתו העם - שבכוחנו להתגבר ולהתנקות מחטאי העבר.

בכסותה את המרגלים בפשתי העץ רמזה רחב, ששורש כשלונות העבר טמון בחסרונות אנושיים שתחילתם בחטא אדם הראשון.
רחב החביאה את "אורחיה" "בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרָכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג" (יהושע ב, ו). ונראה שה"א הידיעה במילה "הָעֵץ" רומזת לנו על עץ ידוע לנו מכבר. העץ היחיד, הראוי להדגשת ה"א הידיעה, הוא העץ המפורסם מששת ימי בראשית: עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. והפשתן הוא העץ היחיד המהווה אוהל לטומאה: "כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן"⁴⁴(מסכת שבת ב ג.). כאילו רצתה רחב להצפין, לכסות ובכך להביע שכשלונם של המרגלים הראשונים ושל ישראל בשיטים, נבע מן החטא הקדמון. חטא זה היה בו גם שורש הפריצות: "ללמדך מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם? ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה"⁴⁵(רש"י, בראשית ג א.), וגם שורש הגאוה: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע "⁴⁶(בראשית ג ה.). רחב הטמינה את המרגלים בכיסוי העץ המאהיל ומקבל טומאה, כאילו אמרה, שאת חטאת אותו הדור ניתן לתלות בחטא שטימא את אוהל העולם. מי מלבדה, נשמה שהתגלגלה לבין האומות בעטיו של חטא קדמון זה⁴⁷(אור החיים, דברים כא יא.), יכול היה לעשות זאת?

מבין המרגלים, רק כלב היה זקוק לכיסוי זה. הוא היה בין המרגלים הראשונים, אמנם לא בעצתם, אבל בחבורתם. על עצמו הוא התפלל וניצל, אבל את דעת חבריו הוא לא הצליח לשנות. לאחר מכן, כשחטא זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון בשיטים, היה מתאים שכלב, נשיא שבט יהודה, יפגע בו. הוא לא עשה זאת, ואף עלול היה להחשב כשותף לחטא, בשל הערבות ההדדית. אבל פנחס, שותפו בריגול זה, שקם בשיטים מתוך העדה לקנא את קנאת ה' ובזכותו נעצרה המגפה, והוא עצמו זכה בברית שלום, אותו לא היה צריך להצפין ולהטמין בפשתי העץ. משום כך נכתב במקרא "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ", לשון יחיד. ואמרו חז"ל⁴⁸(רש"י יהושע ב ד.), שפנחס ידע לעשות את עצמו לרואה ואינו נראה ולא היה זקוק לכיסוי.

מתוך גישה זו נבין את דברי חז"ל¹⁹ילקוט שמעוני, יהושע תחילת פרק ב: "מהו חרש לאמר? ר"י אומר: כלי נגרות היו בידם כנגרים. רבי נחמיה אומר: עשו עצמן קדרים, והיו צועקים ואומרים: הרי קדרות, מי שירצה יבוא ויקנה. למה? שלא ירגיש בהם אדם"., שהמרגלים התחפשו לקדרים והיו צועקים "הרי קדרות הרי קדרות". לא היתה זו הסוואה בלבד, כי ההכרזה היתה חלק ממעשה התשובה על חטא המרגלים. בהכרזתם כאילו הכריזו המרגלים על עצמם "הרי קדרות אנחנו"; האדם משול כחרס הנשבר, כמוהו נוצר מאדמה, ומה לו להתגאות ולדבר בגנות הארץ, שממנה בא ואליה ישוב? גם התנצלות על חטא השיטים היתה בהכרזה זו, כאילו הכריזו: הרי עפר אנחנו, ואיך יוכל העפר לנצח את אש היצר? יחיד כפנחס, שהתעלה על יסוד העפר והתנקה מחטא אדם הראשון, לא נכשל בעוון פעור ואף הציל רבים אחרים מעוון ונהיה כמלאך ה' לעולם. ואולם בני אדם אחרים בחומר יסודם, ולפתח חטאת רובץ.

המרגלים בהשקיפם מהגג יכלו להסתכל על המציאות מנקודת מבט רחבה, ולדעת כיצד להוביל את ישראל לכיבוש הארץ.
בפגישת המרגלים עם רחב על הגג נתגלה השורש העליון, שממנו ניתן להשקיף על החיים ממקום גבוה, ממקור החיים, שקדם, בערך ובזמן, להסתבכותו של האדם בפיתויי העולם הזה. דוגמא נוספת לכך אנו מוצאים בדברי הרב, על משיחת שאול למלך על הגג⁴⁹עולת ראיה ח"א עמ' תלח.. "שאול חמל על אגג, משום שהציץ בו שורש הניצוץ המוסתר הרבה, שהסתכל ממקום גבוה למקום נמוך עליו, וירום מאגג מלכו, שקיבל מלכותו על הגג". גם המרגלים שעל הגג יכלו להסתכל על המציאות ממקום גבוה למקום נמוך, לשמוע שנמוגו כל יושבי כנען מפני ישראל, ולהתודע לעומק אמונתה של רחב, שהכירה את אלהי ישראל כמי שבידו השמים והארץ. הם הבינו, שגם אם בעלת תשובה גדולה זו שבויה בתסבוכת העולמית, הרי בעומק פנימיותה שוכנת שאיפת שלום; שלום של שלמות עולמית. בניגוד לעמה ולמלכה, שדחו את תוכן אגרותיו של יהושע ואת ידו המושטת לשלום, רחב פתחה בשלום ועל כן יכלו הם להבטיח לה את חייה וחיי משפחתה. הם ידעו גם לרמוז לה, שהמעמד הגדול על הגג, לא יוכל, עדיין, להיות נחלת האנושות כולה, ואת "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" יהיה עליה לתלות בחלון ביתה. חוט השני, שגילה לישראל מדי שנה שחטאיהם נתכפרו (בהפכו מאדום ללבן), החוט שבעזרתו היא הצילה אותם, יכול בינתיים להוות תקוה לאנושות כולה. אך כל עוד החטא מושרש באנושות, יהיה על כל הממסדים והמבצרים האנושיים להתמוטט. חומות יריחו ייבלעו, ואנו לא נחיה כל נשמה.

כששמע יהושע את דברי המרגלים, שיצאו מן השיטים אל בית רחב וחזרו כשפיהם רחב על שונאיהם, הוא ידע גם ללא צו אלהי מפורש, להשכים בבוקר למסע כיבוש הארץ ושחרורה. הוא הבין כי חטא המרגלים ועוון פעור לא יעכבו בעדם, מלהעלות את העולם לשרשו ולמגמתו הראשונה.