גור אריה על בראשית · פרק 47 · פסוק 29

כל מי שנאמר בו קריבה וכו'. דאם לא כן למה כתב כאן קריבה, אלא לכך כתיב קריבה לפי שהיו ימיו מקרבים למיתה. וקשיא לי דלמה נכתב, דודאי נראה שהיו ימיו יותר קצר מימי אבותיו, שהרי בפירוש מונה הכתוב ימיו (פסוק כח) וימי אבותיו, ויש מפרשים שהכתוב בא להודיע לך כי חיי יעקב נתקצרו מימי אבותיו, ולא שתאמר כי לאברהם וליצחק נתוספו חיים יותר ממה שהיה בדורות שלפניהם בשביל טעם מה, אבל ליעקב לא נתקצרו, דבשביל שנתוסף לאברהם וליצחק חיים לא שייך גבי יעקב "ויקרבו", כי לשון "ויקרבו" משמע שנתקרבו ונתקצרו מימי אבותיו, דהיינו שנות הדורות, ולכך כתיב "ויקרבו" להודיע דבר זה שיעקב לא הגיע לימי אבותיו כסדר שנות הדורות.
ואם תאמר ומה נפקא מיניה אם נאמר שחייו של יעקב היו כפי הראוי ושנות אברהם ויצחק נתוספו יותר מן השעור, או נאמר כי שנות אברהם ויצחק כסדר ושנות יעקב נתקצרו, יש לומר שבא להודיע על זה שאמרו חז"ל (ב"ר סג, יב) קצר הקב"ה ה' שנים משנות אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה, ומנא ליה לומר זה, שמא שנות אברהם כסדר היה וליצחק היו לו תוספות שנים, ומפני שאמר הכתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" שלמדנו מזה כי לא הגיע יעקב לשני אבותיו, אם כן שנות יצחק כסדר וכשעור ולא היה שם תוספות, אם כן צריך לומר נתקצר לאברהם ה' שנים שלא יראה את בן בנו יוצא לתרבות רעה. ואין לומר שלא הגיע יעקב לימי אבותיו שהרי היו ימי אברהם קע"ה שנה, וליצחק נתוספו ה' שנים, דזה אינו, דאם נתוספו ליצחק – שמא לא היה ראוי לפי דורו שיהיו חייו רק ק"ס שנה והשאר הכל תוספות, ולא שייך עוד אצל יעקב קריבה, דכיון שהיה תוספות שנים אצל יצחק לא שייך עוד קריבה אצל יעקב. ולי יראה שהכתוב מגיד לך שלא תאמר שמשום שלא היה צדיק כאבותיו לא היה ימיו כל כך ארוכים כאבותיו, לכן אמר שהימים שלו קרבו למיתה, שכך גזרו ימי חייו שלא יהיו יותר. וכן משמע בב"ר כפירוש הזה. והשתא יתורץ מה שלא כתב באברהם קריבה, וגם הוא לא הגיע לימי אבותיו, אלא שודאי אין לעלות על הדעת שאברהם לא היה כל כך צדיק כתרח אביו, אבל ביצחק ויעקב היו שניהם צדיקים גמורים, ואפשר לעלות על הדעת שהיה אחד צדיק יותר, לכך כתב "ויקרבו ימי ישראל למות".
ועל דרך האמת יש לך להבין למה כתיב "ויקרבו" אצל יעקב ודוד (מ"א ב, א), וחיי דוד היו ע' שנים (ב"ר צו, ד), אז בימיו עמד החיות, ומימי אדם עד דוד היו חיי שני אדם פוחתין תמיד תמיד עד דוד, ואז ירדו ימי חיות של האדם לעמוד על שבעים, וכן נשאר נוהג בשבעים שנה, והימים הראשונים היו ארוכים יותר ימי חייהם. וימי יעקב היו פחותים מטעם מופלג, ומדתו שהיא מן האחרונות גרמה זאת, ומזה ידוע גם כן חיי דוד שהיו יותר קצרים:

למי שהיכולת בידו כו'. דאם לא כן הרי יוסף לא היה אצלו, ואילו ראובן ושמעון ויהודה היו אצלו, והיה לו לקרוא אל אשר אצלו:

והשבע וכו'. קשיא לי למה השביע במילה ולא בנקיטת חפץ, שהרי אצל אברהם פירש הטעם (רש"י לעיל כד, ב) משום שהיתה המצוה חביבה עליו ובאה לו על ידי צער, וזה לא יתכן ביעקב, אלא אם נאמר בשביל שעשה זה אברהם עשה זה יעקב גם כן, ועוד כי יוסף השביע את אחיו (להלן נ, כה) ולא השביע אותם במילה, שלא נמצא כן שהשביעם במילה, ויש לומר שודאי עיקר השבועה דרך להשביע תחת הירך – כך היה נוהג באומות, שכן כתב גם כן הרב אברהם בן עזרא בפרשת חיי שרה (לעיל כד, ב), והטעם הוא שהנשבע הוא אמר הנני ברשותך לעשות כרצונך, וחשב יעקב כי אם לא השביע כדרך הנהוג באומות יאמר פרעה כאשר יאמר לו יוסף "אבי השביעני וגו'" (להלן נ, ה) – שלא השביע אותך כדיניהם ואינה שבועה, וכל עיקר שבועת יעקב ליוסף לא היה רק כדי שלא ימחה פרעה אותו מלעלות ולקבור את אביו, שאם יאמר לו פרעה 'עבור על השבועה' יאמר לו יוסף אם כן גם אני אעבור על השבועה שנשבעתי שלא אגלה לשון הקדש, כמו שפירש בפרשה זאת, ולכן הוצרך להשביעו כדרך האומות. ומה שהוצרך למעלה (רש"י לעיל כד, ב) ליתן טעם לשבועת אברהם שהשביעו בשבועת המילה משום מצות המילה, ולא נתן הטעם משום שהיה כן המנהג להשביע תחת הירך, שאם כן היה קשה מה לו לאברהם למנהג האומות:

חסד שעושין עם המתים וכו'. ב"ר (צו, ה). והקשה הרא"ם שהרי כתיב באליעזר עבד אברהם (ר' לעיל כד, מט) "אם ישכם עושים חסד ואמת עם אדוני אברהם", וכן ברחב הזונה כתיב "אם תעשו עמי חסד ואמת", והאריך לתרץ קושיא זאת, וכל דבריו בלתי נכונים, אך דברי רז"ל נכונים הם בלא פקפוק, כי בודאי שייך לומר "חסד ואמת" בכל דבר, כי הוא 'חסד' מצד וגם הוא 'אמת' שכך ראוי לעשות, ודבר שראוי לעשות הוא נקרא "אמת". אך כאן הוקשה להם לרז"ל שכתב "חסד ואמת", מפני שכל הנעשה למתים אינו רק בשביל גמילות חסדים, שקבורת המת אינו אלא בשביל גמילות חסדים, אף על גב שכאן היה אביו, ומצווה עליו לקברו – הקבורה בשביל שחייב לגמול חסד עמו, אבל "אמת" ליכא, שהרי עיקר המצוה אינו אלא בשביל גמילות חסדים, והכי איתא בפרק אלו מציאות (ב"מ ל ע"ב) כי קבורה היא גמילות חסדים, ואין שייך לומר שכך ראוי לעשות, דזה שייך בחיים שראוי לעשות זה לזה, אבל למתים אין שייך זה, רק הכל גמילות חסדים נקרא, לכך הוצרכו רז"ל לומר "חסד ואמת", רוצה לומר שהחסד הוא אמת, כלומר שהוא חסד גמור שאינו מצפה לתשלום גמול, והוא חסד של אמת. ולפיכך בכל מקום פירוש "אמת" על המעשה שהוא ראוי ואמת לעשות, וכאן פירוש "ואמת" על החסד שהוא אמת.
ומכלמקום קשה לפי דרך רז"ל – שהיה לו לכתוב 'חסד אמת' בלא וי"ו, מאי "חסד ואמת", ואין זה קשיא, מפני שגם כן יש כאן שני דברים "חסד ואמת", שהרי מה שהוא גומל חסד עם המת – הוא חסד למת, וגם הוא עושה אמת, שהחסד ההוא אמת. כי העושה חסד שלא למת אינו עושה חסד אמת, שהרי הוא נראה חסד ואינו חסד גמור, ופעל זה שהוא פועל חסד למת – הוא פעל אמת, לפי שנראה שהוא גומל חסד, והוא באמת כך, שהרי אינו מצפה לתשלום גמול. אבל שאר גמילות חסד שנראה שהוא גומל חסד אינו כך לפי האמת. ולפיכך הגומל חסד למת הוא עושה חסד, ומעשיו הנראים שהוא גומל חסד – הוא אמת כך, והנה יש "חסד ואמת":

סופה להיות עפרה כנים. כך דרשו רז"ל בב"ר (צו, ה). יש מפרשים דכל הני טעמים צריכים יחד; דב'עפרה כינים' לא סגי, דזה לא שייך רק כאשר היה נקבר בעפר שלהם, אבל אם היה נותן אותו בארון והיה ניתן בנילוס או בכיפה – לא שייך הך טעמא, דהא לא נקבר בעפרם. ובטעמא ד'יעשוני עבודה זרה' לא סגי, דזה הטעם לא שייך אלא כשהוא בעין ולא היה נקבר, שיהיו סבורים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו, אבל אם היה נקבר בארץ לא היו עושים אותו עבודה זרה. ועוד דלא שייך עבודה זרה אם נקבר בקרקע עולם, שקרקע עולם אינה נאסרת (סנהדרין מז ע"ב), ולא נעשה המת עבודה זרה כיון שאינו נאסר, וכשנקבר בקרקע עולם שב להיות המת כקרקע עולם, ואין עליו שם עבודה זרה כמו שאין שם עבודה זרה על חמה ולבנה וכוכבים, לכך בעי לטעמא ד'יהיה עפרה כנים' אם יהיה נקבר בארץ בעפר. ובהך תרתי לא סגי ד'יהיה עפרה כנים' ו'יעשוני עבודה זרה', דאם כן למה היה מטריח אותם לקוברו בארץ, יקבר בחוצה לארץ מיד – רק שלא יהיה בארץ מצרים, אלא משום שאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בגלגול מחילות. ובהך טעמא לבד גם כן לא סגי, דאם כן הוי ליה לצוות לבניו לישא עצמותיו עמם כשיצאו, ולכך צריך לטעמא דיהיה עפרה כינים ויעשו אותו עבודה זרה. ובטעמא דאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בגילגול מחילות – ויהיה עפרה כינים לא סגי, דאם כן לא יקברו אותו בעפרה ויתנו אותו בארון ויהיה עומד בכיפה ואחר כך יעלו אותו עמהם. וכן בטעם שאין מתי חוצה לארץ חיים וטעם דיעשוני עבודה זרה לא סגי, דאם כן יקברו אותו בעפרה ואחר כך יעלו אותו עמהם, ולא שייך בזה עבודה זרה שאין משתחוין לו אלא אם כן לא היה נקבר, שאז יהיו סבורים המצרים שלכך לא נקבר כדי שיעבדו אותו. ועוד דקרקע עולם אינה נאסרת, ולפיכך צריך לכל הני טעמים. אבל הא ליכא להקשות דהשתא עם כל הטעמים קשה גם כן ויקברו אותו בחוץ לארץ, ואחר כך כשיצאו ממצרים יעלו אותו עמהם, דכיון דהיה מטריח אותם לשאת אותו ממצרים וגם כן כשיצאו יהיו צריכין להעלותו – טוב יותר בפעם אחת ולא בשתי פעמים, ולפיכך הוצרך לג' טעמים.
וכל פלפול זה אין צריך, דכל שלשה טעמים נכתבו בקרא; "אל תקברני במצרים" רוצה לומר אל תקברני בעפרם, מפני שסופה להיות עפרה כנים. "ונשאתני ממצרים" (פסוק ל) שלא אהיה עמהם מפני שיעשוני עבודה זרה, לכך תשאני משם. "וקברתני בקבורתם" (שם) במערה, מפני שכל המתים עתידים לעמוד מתוך המערה, שכן דרשו רז"ל במדרש. ורש"י סדר שני הטעמים יחד 'סופה להיות עפרה כנים' ומשום גלגול מחילות, דשניהם שוים משום צער המת, אבל בכתוב לא שייך לומר "וקברתני בקבורתם" ואחר כך "ונשאתני ממצרים". ו'שלא יעשוני עבודה זרה' אמרו במדרש ב"ר (צו, ה) כשם שנפרעים מן העובד כך נפרעין מן הנעבד:

וי"ו זו מחובר למעלה. קודם "אל תקברני במצרים" (פסוק כט) מיד אחר והשבעה לי, שהרי אי אפשר לומר "אל תקברני במצרים" אלא אם כן כבר מת, ומה זה "ושכבתי עם אבותי". 'ואין לומר השכבני עם אבותי' והשתא תהיה "ושכבתי" במקומו, ואין צריך לומר שהוא מחובר למעלה כו':