גור אריה על בראשית · פרק 47 · פסוק 31

תעלא בעדניה סגיד ליה. פירוש בעת שהשעה עומדת לו – סגיד ליה, כמו 'אין לך אדם שאין לו שעה' (אבות פ"ד, מ"ג), לפיכך קאמר 'תעלא בעדניה סגיד ליה' ,דהא אביו היה, ונחשב הבן אצלו 'תעלא', אפילו הכי היה משתחוה לו. ומה שלא השתחוה לו מיד בבא יוסף אליו, דשם ודאי אין סברא שישתחוה האב לבנו, ואדרבא היה זה גנאי ליוסף שיהיה אביו משתחוה לו. גם היה נראה שהיה יעקב מחניף ליוסף שיעשה בקשתו, אבל עכשיו דהבטיח אותו על הקבורה היה משתחוה לו. ואם תאמר מנא ליה דמשום 'תעלא בעידנא', שמא משום דהבטיח אותו על הקבורה ולפיכך השתחווה לו, דאין זה קשיא, דאפילו הכי לא היה להשתחוות לבנו:

הפך עצמו לצד השכינה. פירוש דלמה ליה למכתב "על ראש המטה", יהיה ההשתחויה על איזה מקום שיהיה. והקשה הרא"ם מנא ליה לרז"ל (מגילה טז ע"ב) לומר שהשתחוה יעקב ליוסף עד שהוצרכו רז"ל לומר 'תעלא בעידניה סגיד ליה', שמא השתחוה לשכינה על בשורה טובה שנתבשר להקבר בארץ, ותירץ הרא"ם דהוי ליה לפרשו ולכתוב 'וישתחוה לה" או 'לאלקים'. ויראה לי שאין לפרש כן, שכבר הבטיחו הקב"ה "ואנכי אעלך גם עלה" (לעיל מו, ד), ואם היה משתחוה לה' היה נראה שלא האמין בהבטחה שהבטיחו הקב"ה, ואין כאן בשורה חדשה:

שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. אף על גב דלא היה עדיין חולה, דלאו דוקא חולה, אלא כל שתשש כחו הקב"ה למעלה מראשותיו, וכיון שהיה דואג על מיתתו וציוה על הקבורה – שמע מיניה דתש כחו והיה השכינה למעלה מראשו (כ"ה ברא"ם). והטעם דהשכינה [למעלה מראשו] – כי "את דכא ושפל רוח אשכון" (ר' ישעיה נז, טו), ואין לך דכא כמו חולה, ולכך השכינה עמו תמיד. ומה שהשתחווה עתה אף על גב שלא קיים יוסף את השבועה עדיין, כי לא היה נחשד כלל שלא יקיים את השבועה: