איש כלבבו; שמואל · פרק 1

בין שופטים למלכים
תקופת השופטים נסתיימה אמנם באופן רשמי עם חתימת ספרם, אך גם בתחילת התקופה המתוארת בספר שמואל, מוגדרים עלי ושמואל, מנהיגי ישראל, כשופטים¹(ילקוט שמעוני שופטים מב.). אולם קיים שוני. בספר שופטים התרגלנו, שהתיאור הנבואי של המאורעות ושל המהלך האלקי שהתגלה בדורות, היה באמצעות תיאור פעולותיהם המרכזיות של השופטים לטובת האומה, במישור המדיני. לעומת זאת, בתחילת ספר שמואל אנו עומדים בעיקר על פעולותיהם הרוחניות של השופטים: עלי במשכן ושמואל הרואה.

על מנהיגותו המדינית של עלי וגם על פעולותיו בכלל, אנו לומדים כבדרך אגב, תוך כדי סיפור לידתו של שמואל ותחילת הופעתו. שמואל העביר את שרביט ההנהגה בישראל מהשופטים למלכים, ובחייו הכשיר את הקרקע הלאומית למעבר זה.

יסודה של מלכות ישראל הוא בחידוש ההרמוניה בין האידיאה האלקית לאידיאה הלאומית²ראה בספר איש לשבטו פרק ד.. שמואל בנה יסוד זה. הוא היה נביא, מדריך, רואה ומצביא. בימיו חזרה והופיעה סיעתא-דשמיא במלחמות האומה בפלשתים, וכמי שאיחד מחדש את האידיאות, הוא סבב בכל חלקי הארץ ושפט את ישראל. תשובתו הרמתה בוודאי לא היתה גיאוגרפית בלבד.

לפני שכבה נר אלקים במשכן ה', הועברה מנהיגות האומה מעלי לשמואל, וכאילו רק כדי לספר לנו על כך אנו פוגשים את עלי, כבדרך אגב. אמנם הוא היה השופט בימיו, אך לכאורה, מתוך הקריאה השוטפת במקרא, נראה שלא עליו התכוון הנביא לספר, אלא על לידת שמואל ושורשיה. כי ספר שמואל הוא ספר יסודה של מלכות ותקומתה, ואת העובדות המתארות מהלך זה, חרז הנביא למסכת מופלאה, שתחילתה בתפילתה של חנה, וסופה בהופעת שירתו של דוד נעים זמירותינו "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל-אֹיְבָיו, וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב' כב, א).

על פי הנלמד מן הכתובים בסוף ספר שופטים, נראה שהאומה הגיעה לדרך ללא מוצא. הכוחות שהתפתחו היו כוחות שליליים, שסחפו את האומה למערבולת רוחנית ולאומית. בעקבות מיכה נסחפו בני דן לעבודה זרה, ובעקבות בעלה של הפילגש, הסתבכה האומה במלחמת אחים אכזרית. האומה לא הצמיחה מנהיג, שיכוון את עוצמת כוחותיה האדירים ליצירה ולבניין. ולכן, כנתון מובן מאליו וכדבר שבשגרה, הכהן הגדול, האיש בעל התפקיד הציבורי הבכיר ביותר, נחשב גם למנהיג הלאומי. לא מסופר לנו על הסמכתו של עלי לשופט, או על התלכדות העם סביבו כשם שהתלכדו לבקש מיפתח לקבל על עצמו מנהיגות. אדרבא, מדברי חז"ל אנו למדים על נתק מוחלט בין עלי לבין העם. לדבריהם, לא היו בני ישראל עולים לרגל, עד שקם אלקנה ועורר את הציבור לעלות למקדש³(תנא דבי אליהו ח ז.). ושם פגשו העולים, שהשתוקקו גם להתעלות, את בני עלי, שבהתנהגותם הגסה הרחיקו את העם מן הקודש (ב, יב-יז).

בתוך מציאות סבוכה זו פותח ספר שמואל: "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד… וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה… וְלוֹ, שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים" (שמואל א א, א-ב). לא רק חנה היתה עקרה בעת ההיא, אלא האומה כולה. ולא רק צרתה של חנה הכעיסה אותה רוב כעס, אלא גם בניה של האומה גרמו לאומה צער. אבל גם בעת ההיא, כוחות האמונה הפנימיים של האומה, פיעמו וזרמו באפיקים מעל סף ההכרה האנושית. אמנם לעתים המציאות הגלויה והמוסברת אינה מותירה כל מקום לתקווה, כשם שאף נראה בעת ההיא. אך הכוחות הפנימיים הללו מתפרצים לעת מצוא, בצימאון אינסופי לאל-חי, ומזרימים כוחות חיים מחודשים בעוצמה שלא היתה כמותה. כך היה גם בסיומה של תקופת השופטים.

בהתחדש העולם בכוחות מקוריים ורעננים, נובלים לעתים גידולי הפרא השוטים, שמצאו לעצמם מקורות מחיה בשדות הבור הלאומיים. כמה חריפים דברי רש"י על הפסוק "עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה" (שמואל א ב, ה) "ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, שנאמר כִּי-פָקַד ה' אֶת-חַנָּה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה-בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת, וכשחנה יולדת אחד פנינה קוברת שניים". נראה שלא על פרט עובדתי זה בלבד נאמרו הדברים, אלא על הכלל כולו. קשה, חריף ומלווה צירי לידה רבים היה המעבר בין תקופה לתקופה, משברים רבים ליוו אותו. אך כולו מעוטר בתחושת הציפייה, שיש בה שמחה המהולה בחרדה, לקראת הופעת נשמה חדשה בגוף חדש בעולמנו אנו.

חידוש שם צבאות
תפילת חנה, שבה נפתח הספר, אינה תפילה של צדקת פרטית. באישיותה הכלל-ישראלית היא שליחת הציבור. תשוקת החיים שפיעמה בקרבה היתה חזקה מכל המחסומים שעמדו בדרכה. העקרות הפיזית, הלעג של צרתה ואפילו תנחומי בעלה, כל אלה לא שברו את רוחה. ובעלותה למשכן ה' בשילה, פרצה תפילתה האדירה את כל המחסומים שחסמו הופעת חיים אדירה זו. כנסת ישראל כולה עמדה איתה אז בתפילתה, כי כמותה היתה האומה עקרה מלידת מנהיג, כמוה סבלה מיד בנים מכעיסים, וכמו שרצה בעלה של חנה לגרום לה להסתפק בקיים, כך גם עלי רצה לעשות זאת לאומה. ומכאן תעוזתם של חז"ל, לקבוע את חנה למורת הלכה גדולה ביותר בהלכות תפילה לכל ישראל: "כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה"⁴(ברכות לא.). לא היה להם קושי להפוך אישה למורת הלכה, אדרבא, הם ראו בה השתקפות של כנסת ישראל בעת ההיא, ולא היה מי שיכול לעשות זאת טוב ממנה. עימה עמדה האומה כולה בתפילה פנימית "רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ".

התחדשות תשוקת החיים, שהופיעה בתפילתה של חנה, היתה מלווה בחשיפתו של שם אלקי, שעד אז היה גנוז. את שם ה' "צבאות" גילתה חנה⁵ברכות לא: "אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות".. גילוי שם זה מעיד על התחדשות של תקופה. גם אברהם גילה שם חדש, את שם האדנות⁶(ברכות ז:). כי עד שלימד אברהם את האנושות שיש מנהיג לבירה, לא התגלה הקב"ה כאדון העולם. וכך גם בהתחדשות התקופות ובמעבר בין הנהגתם של השופטים למלכים, נחשף השם האלקי המיוחד להופעת המלכות. "ה' צבאות הוא ה' אלקי ישראל, וצבאות ישראל צבאות ה' הם"⁷אורות, ישראל ותחיתו ח..

התעלות האומה והתבגרותה ובעקבותיה התעלות העולם והתבגרותו, אפשרו את חשיפת השם, המבטא את המורכבות הנפלאה ורבת המימדים, בה פועל ריבונו של עולם בהנהגת העולם. שם זה אינו מבטא פן ייחודי נשגב כשמות האחרים, אלא מבטא את ההרמוניה שבה פועלים הכוחות הרבים לגילוי המגמה האלקית בהכוונה אלקית, "אות הוא בתוך צבא שלו"⁸(מכילתא בשלח מסכתא דשירה פרק א.). בשם זה השתמשה חנה כדי לבטא את תשוקתה להשתלב עם כל הכוחות הפועלים להמשכת החיים ממקורם האלקי.

אמר רבי אלעזר, מיום שברא הקבה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?! משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, בא עני אחד ועמד על הפתח, אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו. דחק ונכנס אצל המלך, אמר לו אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת?!"5 בדבריהם אלו מסבירים חז"ל את המהלך החדש שהלך והופיע. התרגלנו בדורות הקודמים, למיקוד ההתייחסות האלקית לעולם דרך פרטים מיוחדים: אברהם ושרה, יצחק ורבקה ורחל, נפקדו בזכות אישיותם המיוחדת. אברהם זכה לבן בזכות יציאתו מאיצטגנינותו⁹(רש"י בראשית טו ה.), יצחק בהיותו צדיק בן צדיק שהתאמץ בתפילה¹⁰(רש"י בראשית כה כא.), רחל בזכות שמסרה סימניה לאחותה¹¹(מגילה יג:). אפילו אשת מנוח, שאמנם לא מצאנו בתולדותיה שהיתה צדקנית מיוחדת, נצטוותה על ייחודיות של קדושה מרגע עיבורה ואילך¹²(שופטים יג ד.). לעומתם, הופיעה חנה כמי שמבקשת להיבלע בתוך הכלל, ולזכות משיירי השפע האלקי, המשפיע על הכלל כולו. את בקשתה הצדיקה ברצונה להיות נורמלית. "וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ, אמר ר' אלעזר משום רבי יוסי בן זימרא: על עסקי ליבה. אמרה לפניו רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה: עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שבראת על ליבי למה? לא להניק בהם?! תן לי בן ואניק בהם". גם על נשוא תפילתה, הבן המבוקש, התפללה שיהיה "זֶרַע אֲנָשִׁים" - "זרע שמובלע בין אנשים... לא ארוך ולא גוץ לא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טיפש"¹³(ברכות לא:).

זהו סודה של מלכות ישראל בתפארתה. המלכות בה יכולה כנסת ישראל לצאת מגניזת ספירתה, ולהופיע בעולם במימד הגופני, בגוף לאומי בו כל פרט מוצא את מקומו המדויק באורגן הציבורי, ומאפשר לאומה לגלות את שיעור הקומה של ה"אדם הציבורי", הכלל בשיעור קומתו המלא ובמלוא קוממיותו. זהו המין החמישי שעליו מדבר ריה"ל בספר הכוזרי, בהגדירו חמישה מינים בעולם: דומם, צומח, חי, מדבר וישראל¹⁴(כוזרי מאמר ראשון ל-מג.). מלך ישראל האידיאלי הוא מי שיכול היה להעיד על עצמו שאין לו אישיות פרטית בכלל "וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי"¹⁵(תהלים קט כב.), ולהתבטא בביטויי הענווה הנשגבים ביותר. (מרן הרב צבי יהודה עמד על כך שאברהם התבטא בענוותו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר"¹⁶(בראשית יח כז.). בעלות האומה והשתכללותה התבטא משה בביטוי ענוותני משוכלל יותר, לא עוד עפר ואפר שיש בהם איזו שהיא ממשות, אלא לא כלום: "וְנַחְנוּ מָה"¹⁷(שמות טז ז.). ואילו דוד, לא רק שהגיע אל ה"לא כלום", אלא שלל את מציאותו האנושית: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ"¹⁸(תהלים כב ז.)).

מלכות ישראל, לא בגודל אישיותו של המלך היא נמדדת, אלא בגודל יכולתו לעזור לאומה להתגבש ולהוציא אל הפועל את רצונה הפנימי, על מנת להנחילו לעולם כולו. כדי "לעבוד את ה' ביחד שנאמר: כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד"¹⁹(רמב"ם הל' מלכים יא ד.).

הצבאיות היא השלב הראשון לעבודת היחד, ובתפילתה חשפה חנה שם זה בפנים פנימיות המשכן. המודעות לשם זה הלכה והתפשטה בעולמות כולם, עם שכלולה והתפתחותה של האומה, ובסידור תפילתה היומיומי נקבע הביטוי "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו".

אף-על-פי שחז"ל מייחסים את גילוי השם "צבאות" לחנה, אנו פוגשים שם זה במקרא עוד לפני שנאמר על ידה. כבר בתחילת הפרק, בתיאור עלייתו של אלקנה לשילה, נאמר: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (שמואל א א, ג). אמנם את הספר כתב שמואל ימים רבים אחרי התגלות השם והגדרתו על ידי חנה²⁰(בבא בתרא יד: "שמואל כתב ספרו ושופטים ורות".), אך אם בנבואתו קבע שמואל, שעליית אלקנה לשילה היתה לשם ה' "צבאות", לא דבר ריק הוא.

ישנם זמנים, בהם רוח חדשה מפעמת בעולם, ולמרות שאף אחד עדיין לא הגדיר אותה, בני אדם פועלים מכוחה. "ליבא לפומא אמנם לא גליא"²¹(לב לפה לא מגלה) מדרש הנעלם בראשית מאמר יב: אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים קצי משיחא, דבר שלא גליתי לעולם, שנאמר כי יום נקם בלבי, לבא לפומא לא גליא, ואינון משתדלי למחשב קצי. אך "אע"ג דאיהו לא ידע מזליהו ידע"²²(אף על גב שהוא לא ידע, מזלו ידע) ראה מגילה ג.. הרוח שפיעמה בליבו של אלקנה בתקופת העצירה ושלטון הכוח הרוחני של עלי, הדחף להשיב את בני-ישראל לעלות ולהתעורר ממצב של קיפאון, לחיפוש וכמיהה לדבר ה', לא היו טכניים בלבד. מרוחו של משיח זרמו ונשבו הרוחות. בעת כזו בני אדם מתקוממים, מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימים כקדם, גם אם לא ידעו לפרש את תוכנן של רוחות אלו, ולא יוכלו להגות את רוחן הפנימית. התעלומה אינה ממיטה אסון של ספקנות על הוודאיות הנמצאת בגדולת חייה (של האומה)²³על פי אורות התחיה סו..

אמנם הנביא מיקד את התיאור המפורט של תחילת העלייה, בפעלו של אלקנה. אך יחד עם זאת, כנבואה שהוצרכה לדורות, רומז לנו הכתוב על התעוררותה של הרוח החדשה, ועל כך שרוח זו נקלטה גם בנפשם של אנשים נוספים, תוך כדי תיאור סיפורו של אלקנה. "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם צוֹפִים - אחד ממאתיים צופים שנתנבאו להם לישראל"²⁴(מגילה יד.). הרוח הנבואית בהופעתה הציבורית החלה להתגלות, והתעוררות רוחה של המלכות הלאומית והמעשית, היתה מלווה בהתעוררות רוח נבואה של קבוצות.

עד אותה עת, בתקופה שבה היתה אישיותם של הפרטים הבסיס למנהיגות - "וּדְבַר-ה', הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל א ג, א). והנה תקופה קצרה אחר כך, בעת המלכתו של שאול, הוא נפגש עם להקות של נביאים, הופעות נבואיות לציבור (שמואל א י, י). מכוחה של הרוח הזו החל אלקנה במפעלו. ואמנם, עבר זמן רב עד שחנה חדרה לעומק פנימיות חייה, וחשה "בשליחותא דידן ובשליחותא דרחמנא"²⁵(בשליחות שלנו ובשליחות ה') ראה יומא יט., את הגדרת השם שמכוחו פעלה ודרכו פנתה. אלא ששמואל בנבואתו המאוחרת, ידע להגדיר שגם פעולותיו הראשונות של אלקנה במהלכי עלייתו, נבעו מאותה רוח חדשה של התגלות שם ה' צבאות, שהפכה לנחלת האומה בהופעה ודאית וגלויה.