גור אריה על שמות · פרק 23 · פסוק 2

אבל אין המקרא מיושב על אופניו. לא ידעתי למה אין המקרא מיושב על אופניו, אם בשביל שנכתב באמצעיתו "לא תענה על ריב לנטות", וכי בשביל שהכתוב רוצה לחבר יחד הלאוין "לא תהיה אחרי רבים לרעות – ולא תענה על ריב לנטות" נקרא זה 'אין המקרא מיושב על אופניו'. ואם בשביל שהמקרא הוא חסר, שלא נזכר בקרא החילוק שלא יהיה אחר רבים לרעות בדיין אחד – ועל ידי שני דיינין יהא אחריהם, שנראה לי דבסיפא דקרא כתיב "אחרי רבים להטות", ולא שייך הטייה בדיין אחד, כי כאשר אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ועוד אחד מחייב, לא נקרא זה הטיה רק מכריע. וחילוק יש בין מכריע ובין הטיה, כי 'מכריע' נקרא כאשר יש דיין אחד במחייבין יותר מן המזכין, ואין הכרעה רוב גמור. אבל בשני דיינין לא נקרא הכרעה רק הטיה, שהוא נוטה לגמרי אל המחייבין, מאחר שיש שני דיינין מחייבין יותר. והשתא הוי שפיר, דכתיב בסיפא דקרא "אחרי רבים להטות". ומכל שכן שקשה לדברי רש"י, שפירש ש'אם ראית רבים רשעים מטים משפט לא תאמר הואיל ורבים הם הנני אטה אחריהם וכו", דדבר זה פשוט הוא, איך מצרף אל רשעים. וכן מה שאמר (רש"י) 'אם ישאלך הנדון על אותו משפט אל תעננו דבר הנוטה אחריהם וכו", הרי זה בכלל "לא תהיה אחרי רבים לרעות". והניח רש"י פירוש רז"ל משנה פשוטה (סנהדרין ב.), שדברי חכמים במשנה הם קרובים אל הפשט, ולכך אין לזוז מפירושם:

ולא תענה על ריב לנטות תרגם אונקלוס אל תתמנע [מלאלפא] מה דבעינך על דינא. ופירש רש"י דברי אונקלוס ד'אם ישאל אדם על משפט לא תענה לנטות על צד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו'. ואם אונקלוס היה כוונתו כך, הוי ליה לתרגם 'לא תתמנע מן דינא', אבל היה נראה כי דעת אונקלוס שאם יראה מחייבים או מזכים שהם הרוב, אל תאמר כיון שהם הרוב אטה אחריהם ואומר כמותם, לפיכך אומר 'אל תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא', שיאמר דעתו בענין הדין. ולשון הכתוב כך הוא, "לא תענה על ריב לנטות אחר אחרים", אלא יאמר דעתו, כך יראה דעת אונקלוס: