גור אריה על שמות · פרק 22 · פסוק 30

אם אתם קדושים ופרושים מן שקוצים נבילות וטריפות. אף על גב דרש"י פירש בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב) 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה', אין לומר דווקא גבי עריות תמצא קדושה (קושית הרא"ם), דהא בסוף (קדושים) [שמיני] תמצא בפירוש קדושה אצל שקצים, "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד), לכך נראה דחילוק יש, דמה שאמרו 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא גדר קדושה', רוצה לומר שפרישת הערוה בעצמה הוא הקדושה, ועל ידי פרישת ערוה הוא נעשה קדוש. אבל על ידי פרישת שקוצי נבילות אין נעשה קדוש, רק שהכתוב אומר שיהיו נשארים בקדושתן ולא יאכלו נבילות, שאם יאכלו נבילות אינם קדושים. נמצא אין פרישת שקוצי נבילות גורם רק שיהיו נשארים בקדושתם. וטעם יש בדבר, שהרי יצרו של אדם תאב לערוה, לפיכך כאשר פרוש מן הערוה מביא קדושה. אבל אין יצרו תאב לשקוצי נבילות, ולפיכך אין הפרישה מהם מביא קדושה, רק שמעמיד אותו בקדושה:
ויש לומר עוד, שכל פרישת ערוה קדושה, אבל פרישת שקצים אף על גב שהוא גם כן קדושה, מכל מקום אינו קדושה גמורה כמו שהיא פרישת עריות, ולפיכך אין הכתוב מזכיר תמיד קדושה כמו שמזכיר אצל עריות, שכל מקום שמזכיר עריות תמצא אצלם קדושה (רש"י ויקרא יט, ב), לפי שהוא קדושה גמורה ביותר, וזה נכון גם כן:

אף בבית כן. ובמכילתא; אין לי אלא בשדה, בבית מנין, תלמוד לומר "נבילה וטריפה" (ויקרא כב, ח), מה נבילה בין בבית ובין בשדה, אף טריפה בין בבית בין בשדה:

ללמדך שהכלב מכובד ממנו. שהרי אצל נבילה כתיב (דברים יד, כא) "או מכור לנכרי" שהוא עובד עבודה זרה, ואצל הטריפה כתיב "לכלב תשליכון אותו", וידוע כי הנבילה גרוע מן הטריפה, ואמרה התורה ליתן אותה לנכרי עובד עבודה זרה, והטריפה היותר מכובד – "לכלב תשליכון אותו". ומה שהכלב הוא יותר טוב מן עובד עבודה זרה, כי הכלב נברא שאי אפשר להיות טוב במינו, והוא שלימות הבריאה בזה המין, ולא כן עובד עבודה זרה, שהרי הוא אדם, ובמה שהוא אדם אינו שלימות הבריאה, רק העובדים השם, והם עמו. כי המינים שהם נמצאים בעולם הם צורת העולם, ואין אחד מהם שאין צורת העולם. אבל העובד עבודה זרה אינו צורת העולם, שהרי הישראל הוא צורת האדם, שהם נקראים 'אדם' (יבמות סא.), והוא צורתו של עולם, ולמה צריך עובד עבודה זרה, ואינו מצורת העולם:

ולמדך שאין הקב"ה מקפח כו'. דע, כי טעם הדבר כי הכלב כמו שאמרתי למעלה (אות לד) הוא מצורת העולם גם כן, ובשביל שהוא מצורת העולם, לכך היו מצטרפים אל המציאות. לכך "לא יחרץ כלב לשונו" (לעיל יא, ז), כי כשיצאו ממצרים יצאו במעלה שכל הנמצאים נמשכים לה, אז יצאו בהסכמת כל המציאות, להורות כי יציאת מצרים שלימות מציאות צורת העולם בכללו, עד שאף הכלבים הרחוקים ממציאות העולם, שאינם נחשבים ממציאות העולם, מכל מקום מפני שהיה יציאת מצרים משלים הכל, לכך אף הכלבים לא יחרץ. ובשביל זה אמרה התורה "לכלב תשליכון אותו", שאם לא היה הכלב ממציאות העולם לא היתה אומרת התורה "לכלב תשליכון אותו". אמנם לפי שהוא גם כן מכלל מציאות העולם, לפיכך אמרה "לכלב תשליכון אותו", וזה נכון: