נחלת יעקב · במדבר · פרק 11 · פסוק 1

ויהי העם כמתאוננים וגו' בפרשה זו דקדקו המפרשים הרבה מה הי' החטא של המתאוננים. ב' כפל לשון התאוו תאוה, ג' שאמרו מי יאכילנו בשר ואמרו זכרנו את הדגה ואת הקשואים ואת הבצלים. ויותר הי' להם לומר זכרנו בשבתנו על סיר הבשר. ד' קושיות התוס' הא היה להם שליו. ה' מה שאמר אספה לי שבעים איש מה תועלת של השבעים איש לנתינת הבשר. ו' היאך פה קדוש יאמר דבר זה ליוצרו אין אתה מספיק לנו. ז' מה שאמר יהושע אדוני משה כלאם. מה חטאו ומה עשו שנתחייבו כליה. ומה שנראה לי בזה בהקדים כי הנה ראה ראינו כי בימי משה לא מצינו איש מתנבא מלבד אהרן עד שאמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש ואפילו יהושע לא הי' מתנבא ואחר מיתת משה בימי הנביאים היו הנביאים לרוב כמבואר בקרא תבל הנביאים עולים. והיאך דורו של משו וב לא הי' דורות כמותן עד שהקב"ה אמר מי יתן והי' לבבם זה כל הימים. לא יהיו מוכנים לנבואה. כדורות האחרונים. ולזה צריך לומר כי כמו שהשמש מכהה אורות הכוכבים עד שאינם נראים כלל משא"כ אור הלבנה שאין אורה גדול כל כך נראין ג"כ אורות הככבים. כן הוא בכאן שמעלת משה הי' גדולה כ"כ בלתי תכלית והי' מכהה אור כל הצדיקים נגד השי"ת. ולא הי' מדבר רק עם משה כי פני משה כפני חמה מה שאין כן יהושע אשר הי' כפני הלבנה אז הי' נראין ג"כ הככבים דהיינו שאר הצדיקים וזהו כוונת חז"ל שאמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני הלבנה אוי לאותה בושה כי אין בושה גדולה מזו שלא נחשבנו נגד משה לכלום. ג"כ נקדים כי ידוע שהמזונות צריכין שיתייחס אל הניזון כי בהמה אשר חומרה עב הוא תבן מאכלה והנחש עפר לחמה וכן כל מין ומין והאדם היותר מזוכך לכן גם מאכלו יותר מזוכך. והנה דורו של משה בהיות אורו של הקב"ה משפיע עליהם שפע רב באמצעות משה שהאמצע הי' אורו רב והי' שופע עליהם אור גדול אשר אין לשער ונזדככו בזכוך רב והיו קרובים אל הרוחניות יותר מהגשמיות הי' מאכלם ג"כ צריך שיהי' מדבר שהוא קרוב לרוחנית ולא היו ניזונים במאכלים עבים. כמו שאדם אינו ניזון במאכלים עבים היינו תבן שהוא מאכל בהמה והיו צריכין ליזון ממין שהוא לחם של מלאכי השרת דווקא ולא הי' להם תאווה לבשר כמו שהאדם אינו מתאוה למאכל בהמה ומסתמא השליו הראשון שירד להם עם המן הי' קרוב אל הרוחני יותר מהגשמי כמו המן. ובזה אתי שפיר המשך הכתובים דהעם היו כמתאוננים פי' שהתאוננו על רוע חלקם שראו עצמם מוכנים לנבואה ואינם מתנבאים כענין ברוך בן נריה עםירמיה. והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה פירוש שתאוותם הי' בהיפוך שהתאוו שהי' להם תאווה להדברים העבים כבראשונה ומאסו בשפע השם יתברך המזוכך ואמרו מי יאכילנו בשר ואף שהי' להם בשר לא היו יכולים לאוכלם כי באמצעות המוכן חל ג"כ על שאינו מוכן ולא היו יכולין לסבול השפע רב כמו החולה שאין יכול לקבל מאכל השמן והטוב כמו התבן לאדם וראו עצמם כיוצאים מגדר האנושיות ורצו לחזור להיות כבראשונה וידוע שכל עוד שהאור הולך ע"י האמצע היותר בהיר האור יותר גדול. וכל שהאמצעים מתרבים האור יותר קטן ולזה אמר הקב"ה אספה שבעים איש ובהתרבות האמצעים קטני האיכות נגד משה ואז יתקטן האור ולא יהיו מזוככים כל כך ואתן להם בשר ואכלו חודש ימים. ויאמר משה שש מאות אלף רגלי האנשים פי' כי ידוע כי באמצעות המוכנים שופע האור ג"כ על שאינם מוכנים. כמ"ש הרמב"ם מזה עיי"ש גם אשר אנכי בקרבו ועל ידי זה שופע עליהם אור גדיל ואף אם יתרבה אמצעים מ"מ אנכי בקרבם ובלתי אפשרות כלל שהבשר בהמה העב מספיק לרוות להאיש אף אם ימלא בטנו הלא אין מתייחס לו וזהו מאמרו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם פי' וכי מספיק להם לרוות צמאונם הלא אינם מתייחס להם בהיותי בקרבם והם תאוות בשר ובקשו ולא בשר כי בשר הי' להם כי מקנה רב להם ובאמת לא הי' אפשרות כלל שיהי' ניזונים בבשר בהמה כל ימי היות משה בקרבם אך מה עשה הקב"ה הקטין האור על ידי אמצעות השבעים איש והוריד להם השליו האחרון שאינו במדרגת השליו הראשון ונגשם יותר אשר הי' מתייחס קצת לבשר בהמה. ומזה נתמצע ונתמלא תאוותם ומ"מ לא היו יכולים לסבלו ומתו מזה. ומי שהי' יתר זך יותר הי' מזיק לו והי' ממהר יותר מיתתו כמו שהתבן מזיק לאדם. והנה נביאות השבעים איש הי' לצורך שעה אבל באמת לפי מדריגת משה לא היו ראוים להתנבאות וכשפסק הצורך אינו ראוי שיתנבאו מה שהשיגו בעת הצורך כי בהנבאם מפחיתים מדרגת משה לעיני הרואים כי יאמרו בהיות שע"כ נתקטן מדרגתו של משה אם כיוצא באלו ג"כ מתנבאים. ויתמעט כבוד הרב ומשה לרוב ענוותנותו מחל על כבודו: