נחלת יעקב · ויקרא · פרק 26 · פסוק 3

אם בחקתי תלכו. כמדרש הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשבתי ברכות מאלף עד תיו וקללות מי' ועד ה' ולא עוד אלא שהן הפוכות לומר שאם תשובו הופך להן הקללות לברכות ותמהו המפרשים ע"ז. ונראה לפרש דהנה באמת קשה הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות ולמה בברכות וקללות הברכות מועטים הנה והקללות בריבוי המה. והטעם לזה כי כל זה הכל לחסד כי כשהישראל עושין רצונו של מקום ובאין לטהר אפי' אם הן פותחין רק כמלא מחט סדקית הקב"ה פותח להן כפתחו של אולם. ומדלג אותן על ההרים ומקפץ אותן על הגבעות וברגע אחד מגביה אותן משפל מצבם לרום רקיע כענין שנאמר במשה הר נבו שנים עשר מעלית הי' ופסען משה בפסיעה אחת והכוונה שהי' שנים עשר מדרגות ובללן אותן בעזר השי"ת בהשגה אחת וזהו רומז כאן בברכות מא' ועד תיו והיינו שאף שרואין אותן במעשה ראשונה ברגע אחד מגביה אותן הקב"ה למעלה שאין מעלה הימנה יותר והנה המעלה הגבוה שבגבוהים שאין למעלה הימנה מכנה אותן בשם תי"ו וכשם שהתיו היא אחרונה שבאותיות שאין אחריה אות כן הישראל כשיבואו לטהר מעלין אותן שאין למעלה הימנה. משא"כ בקללות שהן לעונש הוא להיפך שמענישין אותן מעט מעט הקל הקל תחלה וכשאינו שומע מחזירין עליו בעונש אולי ישוב וירפא. וזהו הטעם שבקללות שבפ' תבא נאמר הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה והכל בכפל. ובברכה נאמר רק למעלה וגו' ולא נאמר רק פעם אחד והוא הדבר אשר דברנו כי ישראל. כשהן עולין עולין עד לרקיע למעלה שאין למעלה הימנו בפעם א' ולא מעט מעט, וכן העכו"ם כשבא עליהם העונש בפעם א' ונשלכין בפעם א' מאיגרא רמא לבירא עמיקתא למטה שאין מטה הימנה משא"כ העונש לישראל בא לאט לאט הקל הקל תחלה לכך נאמר בעונש של ישראל מטה מטה היינו שמענישין אותו בהדרגה.ולעולם לא באין ח"ו למדרגה התחתונה של שאול. משא"כ עונש העכו"ם בא בב"א כשנתמלא סאתן למדרגה התחתונה של שאול שאין למטה הימנו וכן ישראל בברכתן מתרוממים בבת אחת למדרגה שאין מדרגה למעלה הימנה לכך נאמר בטובתן של ישראל רק פעם אחת למעלה ולא בכפל שמורה לאט לאט משא"כ בעונשין של ישראל אמר בכפל מטה מטה. וכן בברכתן של האומות שבא לאט לאט נאמר מעלה מעלה וזה שאמר שהקללות הן מי' ועד ה' לומר שאין כלין בסוף האותיות שח"ו אין באין העונשין שיהי' כלין עד סופן ויבוא העונשין עד תכליתן ורימזו בזה שאמרו מי' ועד ה' כי ידוע שהיו"ד מורה על רחמים והה"א על דין ורימז בזה שהיסורין מתחילין ברחמים וכשאינן שבין גומרין בדין ואפי' אחר שהם באים בדין שהה"א רומזת עליהן מ"מ מועיל תשובה ורימז בהא כהדרש שדרשו בפ' כל כתבי שלכך הה"א פתוחה לומר שכל מי שרוצה לכנוס יכנוס וכענין שאמר דוד. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם כי כל תכלית העונשין לישראל הוא רק בשביל חשובה ואמר ולא עוד וכו' הופך להם הקללות לברכות. הכוונה לומר שאין מדת הקב"ה כמדת בשר ודם כי מדת בשר ודם אם המרה פי המלך והענישו ודאי אף כשנתרצה לו המלך ומתפייס מ"מ אינו מטיב לו אח"כ בעד העונש שעשה לו כיון שכדין הענישו רק כשנתברר למלך שהעונשים הן בחנם שבשקר העלילו עליו אז נותן לו שכר חליפי העונש שהענישו בחנם משא"כ הקב"ה אפי' אחר שהעונש הי' כדין כשעושה אחר כך תשובה מאהבה אז העונות נעשה כזכיות וכאלו לא חטא למפרע דמי ונחשב כאלו היה כל העונשין בחנם וממילא מגיע לו שכר חלף העונשין וכענין שכתב באיוב וה' בירך את אחרית איוב וזהו שאמרו כיון שהעוונות נעשו כזכיות ממילא הופך להם הקללות לברכות כלומר שנותן על העונש שכר דחשוב לו כאלו הלקהו בחנם וזה הכוונה במה שאמרו זדונות נעשו כזכיות כיון שא"א להתכפר רק בתשובה דהיינו יסורין במשקל העוונות ובעד כל היסורים נותנים לו שכר אח"כ נמצא כפי מספר העוונות שעשה כ"כ שכר מקבל כיון שע"כ כל כך יסורין סבל. וזהו ג"כ כוונת הש"ס גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו שהוא תמוה. ועיי' מהרש"א שדחק עצמו ולפי הנ"ל א"ש דהנה כשישראל א' חוטא נתפסין הכל מטעם ערבות שהוא מטעם מצות הוכח תוכיח. וא"ת מה בכך שזה שעבר עבירה עשה תשובה על חטאו במה יתכפרו כל העולם שעברו על מצות הוכח תוכיח והן מחוייבין לקבל עונשם ולזה אמר גדולה תשובה שאפי' יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו בכלל. פי' על חטא זה בעצמו והטעם דאחר התשובה מחשבו הקב"ה כנעקר למפרע וכאלו לא עשה זה שום חטא כלל. וחטא זה שוב לא יזכר עוד וכאלו לא נעשה מעולם ונתכפר לכל העולם וכענין שאמרו בנדרים גבי מי שנדר ושמע חבירו ואמר אני אם הותר הראשון הותרו כולם מטעם דכיון שנעקר הדבר למפרע דהנודר הותרו כולן שהיו תלוין בו. והכא נמי דכוותי' שכולן תלוין בעון החטא וכשנתכפר הוא נתכפרו כולן: