נחלת יעקב · ויקרא · פרק 26 · פסוק 42

וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ואף את בריתי יצחק וגו'. ברש"י למה נמנו אחורנית כלומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך ואם אינו כדאי וכו' והוא תמוה דהא יעקב הוא בחור שבאבות וגם אין שייכות לומר ואם אינו כדאי. ונראה שהכוונה היא על דרך שפרש"י בפ' כי תשא אם נתחייבו שריפה הרי אברהם שהושלך לכבשן האש ואם הרג הרי יצחק שפשט צווארו ואם גלות הרי יעקב ולזה מתחיל מחיוב גלות הקל ועל זה מזכיר יעקב ונגד הרג שהוא קל משריפה מזכיר יצחק. ונגד שריפה שהוא המורה מזכיר אברהם. ולזה נמנו אחורנית שמתחיל בהקל תחלה ושייך לומר אינו כדאי להציל מעונש הרג שנתחייבו וכן אברהם וכו':

ואף את בריתי אברהם אזכור וגו'. בשבת (פ' ר"ע) אמרינן אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מה דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' גואלינו וגו'. (פי' שהי' קשה לו דמקודם אמר כי אתה אבינו ולא הזכיר ה' ולבסוף אמר ה' גואלינו. ועוד דאברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אין לו פירוש). לעתיד לבא אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו אומר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימא ליה ליעקב דהוי לי' צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עליהו. א"ל בניך חטא ואמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה א"ל ליצחק בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשית עלייהו פשו להם חמשים דל כ"ה דלילתא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל' ודבה"כ פשו להו תרתי סרי ופלגא אם סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך. וא"ת כולהו עלי הא קריבי נפשי קדמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה מחוי להו בעיניהו מיד נושאין עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלינו מעולם שמך עכ"ל הגמרא. ויש בכאן תמיהות רבות. א' למה אמר אצל אברהם ידענו ואצל ישראל יכירנו וגם בש"ס אמרו אצל אברהם לא בסבי טעמא ואצל יעקב לא בדרדקי עצה הול"ל בחדא לישנא או בשניהם טעם. או בשניהם עצה. וגם למה לאהלך אצל האבות כסדר. אלא מתחלה הלך אצל יעקב ואח"כ הלך אצל יצחק:

ועוד אם טענת יצחק טענה הוא למה לא הוציאנו תיכף מן הגלות בשביל הטענה הזאת. דהא טענת יצחק גם עכשיו טענה הוא ועוד הא דאמר דל פלגא דלילתא ואכילה ושתי' הא כל חטאתינו הוא באכילת אסורות ובביאות אסורות הרי דאנו חוטאין באכילה ושתי' גופי' וגם בלילות. ועוד למה לי חשבון זה הול"ל תיכף פלגא עלי ופלגא עלך. ועוד דאמר ומחוי להו יצחק בעיניהו. הי' לו לומר בפירוש כי היאך שייך רמיזא קמי' קב"ה ועוד היאך שייך שיטעו ישראל בזה לומר כ"כ שיצחק הוא עיקר בגאולה. ועוד היאך שייך לומר שהקב"ה ילך אצל האבות ויעץ בם. הא כתוב את מי נועץ ואבינהו וכבר אמרו רז"ל הוא העד הוא הדיין לכן נראה לי ביאור הדברים בזה דהש"ס בא ליישב למה הי' גאולת מצרים בזכות אבות כדכתיב וגם אני הקימותי את בריתי את אברהם וגם אשר הרבה רשעים יצאו משם דתן ואבירם ופסל מיכה ואותן הרשעים שמתו הי' בימי אפילה בכדי שלא יחולל ח"ו. כבוד המקום וכבוד ישראל ובעת הגאולה לא יגאלו רק צדיקים גמורים כדכתיב והי' העיר היוצאת אלף תשאר מאה ויהי' ג"כ חבלי משיח גדול עד שיפלו רשעי ישראל בחרב העכו"ם בפרסום רב וכללא הוא דכל היכי דהש"ס רוצה ליישב מה שקשה על הקב"ה מיישב בדרך מליצה כאלו טען עמו על מה עשה ה' ככה לארץ וה' משיב והנה התשובה על הנ"ל כי להקב"ה יש לו מדת צדיק דהיינו שכל עשייתו יהי' כצדיק באין שום קטרוג משרי האומות והנה בעת הגאולה כשיבא הקב"ה להרים קרן ישראל ברום המעלות אשר אין למעלה היינו בוודאי שיהי' קטרוג גדול משרי האומות כמבואר בריש ע"ז שיאמרו ישראל שקיבלו היכן קיימו עד שיאמר הקב"ה שיבא מהם ויעידו יבא נ"נ ויעיד על חנניא מישאל ועזרי' שלא פלחו לצלם ועיי' מ"ש שם בזה באורך בס"ד והיינו שיכירו כל האומות שמשפט ה' במה שהרים קרן ישראל הוא משפט אמת וצדק וזה שאמר שהלך אצל אברהם כלומר שאם ארצה לגאלם בזכות אברהם כמו במצרים ע"ז אמר לא בסבי טעמא כלומר שאין כזכות אברהם שום טעם שהרי ישמעאל ג"כ יצא מאברהם ויש לו ג"כ זכות אברהם וע"ז לא הזכיר ג"כ יצחק שממנו יצא עשו שלעשו יש ג"כ זכותו להגן עליו לעתיד. והלך אצל יעקב שהי' מטתו שלימה ורק לישראל עומד זכותו ולא תגין על שום אומה אחרת וע"ז אמר לא בדרדקי עצה שמ"מ אין זה עצה גמורה שמ"מ ישאר קטרוג האומות שאין זכות אבות כדאי להרים הרמה כזו ולכך צריך לעשות שכל האומות יעידו שישראל ראוין למה שרוצה הקב"ה לעשות להרים לישראל למעלה שאין למעלה מזו וכמו שאמרו בע"ז שנבוכדנצר ואיוב ואליהו בן ברכאל יעידו בישראל כיון שלא ישתאר מהם כ"א צדיקים גמורים אשר פשטו צווארם לחרב ונתנסו בנסיונות גדולות ונשארו באמונתם והגאולה מחויב להם במדת הדין וידוע שיצחק הוא כינוי למדת הדין וע"ז אמר שהלך אצל יצחק כלומר שראוי לגאלם במדת. הדין עד שהתחיל מדת הדין בעצמו לטען שראוי לגואלם וע"ז עושה בדרך מליצה כאלו יצחק טען וע"ז אמר דל פלגא דלילתא וידוע שהלילה היא כינוי לגלות וגלות מכפר מחצה ולזה אמר דל פלגא דלילתא היינו הפלגא שכיפר הגלות ודקאמר דל פלגא דמיכלי ומישתי דהנה הבעל עקידה כ' דאין שום אדם ניצל מן החטא שהרבה אכילה ושתיי' עשה כיון שהוא תאוות החומר ומ"ש ודצלויי היינו התפילות ובקשות שהתפללו על צרות חבלי משית ומ"ש ודבית הכסא היינו דהנה החטאים שבדעות ואמונות מחמת איזהו מחשבות רעות שהן מותרי השכל מכונים בשם בית הכסא כמו מותרי מאכל ומשתה כמבואר בעין יעקב ולזה עושה החשבון בדרך מליצה שלא נשאר כ"א תרתי סרי ופלגא דהיינו אף שבוודאי א"א שינקה מכל החטאים דמ"מ ישאר להם איזה חטא או הרהור רע שחייבין עליהם עונש גדול ולזה תפס דרך מליצה תרתין סרי ופלגא דידוע דעד שלש עשרה שנים אינו בר עונשין רק קצת עונש דמופלא הסמוך לאיש והא איכא למ"ד דמופלא סמוך לאיש לוקה על נדרו. וכן יהי' ישראל באותו פעם שאינם חייבין עונשין רק כמו קטן בר תרתי סרי ופלגא שאינו חייב אלא עונש מעט ולזה שוב יועיל צירוף מדת הרחמים וזהו כוונת אמרם כיון שהישראל יהיו צדיקים יחשבו כי במדה"ד עצמו ראוין הם ליגאל לכך אמרו ליצחק כי אתה אבינו כלומר שאפי' במדת הדין זכינו לזה ולבסוף יבונינו כי זה במדת הרחמים הי' להם ומה שאמרו ומחוי להו יצחק בעינייהו כלומר שאין צריך למדת הרחמים כ"א מעט כעין רמז. ומ"ש אצל אברהם לא ידענו וגבי ישראל לא יכירנו כיון דבזכות אברהם אין לו שום טעם חשוב כאילו לא ידעו כלל לאפוקי גבי יעקב בזכותו מועיל רק שאין עצתו הגונה מחמת קטרוג האומות אמור לא יכירנו: