נחלת יעקב · שמות · פרק 11 · פסוק 4

כחצות הלילה אני יוצא וגו' והוא תמוה דהי' לו לכתוב אבוא. וגם לשון כחצות קשה. ונראה הכוונה כי עיקר הרכוש גדול שהבטיח להם הי' הכוונה על הניצוצות הקדושות המובלעים בין הטומאה. והנה בדרך הטבע ראינו כאשר יתקרר איש בשלג יהיה רפואתו להעמידו במים קרים והוא מהטעם שהטבע החלק להתדבק בהכל והחלקים הקרים ידבקו בהמים שהם הכל לזאת כאשר יתקרב לרוב המים הקרים ירוצו החלקים הקטנים הקרים להכל דהיינו לרוב המים הקרים, וכמו כן במיתת הצדוקים נשיקה הוא כעין זה שמתגלה השכינה ממילא הנפש שהוא החלק ירוץ להתדבק בהכל. ולזה בתוך מצרים שהי' ניצוצות קדושות מובלעים היה צריך גילוי שכינה להיות ברובי קדושה למען ירוצו כל חלקי ניציצות הקדושה ויתדבקו בהכל דהיינו הקדושה בהקב"ה ולזה אמר שפיר אני יוצא בתוך מצרים והיינו שמייחס חלקי הקדושה המובלעים בהטומאה לעצמו כאילו כביכול הוא יוצא מהמאסר ממקום שנבלע והיציאה תהי' מתוך מצרים ממש. ולזה אמר כחצות כיון שהתגלות הקדושה יהי' בחצות ממש וממילא כשיצאו חלקי הקדושה המובלעים בטומאה להתדבק בהקב"ה יהי' כחצות דהיינו זמן מועט אח"כ ולזה אמר אני יוצא ומת כל בכור דמשמע בהיציאה לבד ימות כל בכור והוא מהאי טעמא שכל טומאה שאין לה יניקה ממקום קדושה נתבטל לשעתו ומצרים הי' להם יניקה ממזל טלה שהוא בכור למזלות ולזה כאשר נסתלקו כל הניצוצות הקדושות מהשפעת השר ועיקר ההשפעה הי' בבכורות להיותו גם כן בכור המזלות ולזה עם היציאה של גילוי שכינה תיכף מת כל בכור.