נחלת יעקב · שמות · פרק 11 · פסוק 2

דבר נא באזני העם. בש"ס (ברכות ט') אמרינן אין נא אלא לשון בקשה. אמר הקב"ה למשה משה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם וכו'. והוא תמוה דאברהם לא יהרהר אחר מדותיו יתברך ועוד למה לו להזכיר אברהם וכי ההוא אמר ולא יעשה. לכן נראה דבביזת הים נתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול דאז הי' נחשב היציאה אחר ששבו הרודפים ולא יראו שוב מהם רק שאמר הקב"ה שיצאו ג"כ תיכף ברכוש גדול שלא יאמר אברהם בלשון תמי' ואח"כ יוצאין ברכוש גדול לא קיים בתמי'? וע"כ לא הגיע זמן היציאה עדיין וע"כ הם יוצאין כמו בני אפרים נושקי רומי קשת ויהי' צער לאותו צדיק לכך ביקש שבשעת היציאה יצאו ברכוש גדול:

וישאלו איש מאת רעהו. לכאורה קשה למה לי' להטעותם ולהכשילם בגזל גוים ח"ו ויותר הי' להם לומר בסתם שיתנו להם מדעתם כי על הכל היתה יד הקב"ה ויכול לכופם על כל מה שצוה להם. וכן מה שאמר דרך שלשת ימים נלך במדבר וגו' לכאורה הוא תמוה דלמההי' לו להקב"ה להטעותם הי' לו לומר שישחררם מעבודתם שילכו לארצם ואם לא היו שומעין לו הי' לו להכותם עד שישמעו ולזה נראה דהנה עינינו הרואות שרצון הקב"ה תמיד שרוצה להיטב לישראל שגם מלאך רע וענה אמן ויסכים מרצונו הטוב ואפילו ביעקב מצינו שאמר לשרו של עשו לא אשלחך כי אם ברכתני ולזה אמר לו מעיקרא דרך שלשת ימים נלך ונזבח אמנם לא יצא ח"ו שקר מפיו שלא אמר ונשובה רק שלשת ימים ילכו לעבוד את השי"ת ואח"כ לא הודיעו מה יעשו אם ישובו או ילכו עוד במצות הש"ית יותר ואח"כ בראותם המצרים המכה אשר הכה ה' אותם על אודות ישראל יראו מהם שיהיו עוד בארצם וגירשו אותם בעל כרחם וגירושין הן שילוחין שאינם חוזרין כעין אמרם בקידושין אשה משלחת ואינה חוזרת. ונראה שהוא זו הבטחה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם והוא כפל לשון במלת שונות ולזה נראה כי שילוח נאמר על שליחות החוזרת כעין אמרם דבעינן שליחות החוזרת שיהי' חזרה שליחות אצל הבעל וגירושין נאמר על שליחות שאינה חוזרת והנה פרעה בתחלה לא אמר רק לכו עבדו את ה' דמשמע שלא הורשה אותם רק שילכו לעבוד את ה' ולשוב. וזה נקרא שילוח משא"כ במצרים הוא אומר כי גורשו ממצרים דמשמע שגרשו המצרים לישראל באופן שלא ישובו לשם כאלו אמרו שאין רצונם שיהיו שוב במצרים והרי המצריים הסכימה ביציאה ממצרים יותר ממה שהקב"ה ביקש מהם כי הקב"ה לא אמר רק שלשה ימים והוא הדרך שיש ממצרים עד סוכות והיינו שאחר זמן יקנו שם שלימות קדושה ושם יקיף אותם הקב"ה בענני כבוד ושם יתדבקו בשכינה בקדושה גמורה. והמצריים גרשו את ישראל לגמרי מהיות שם בארצם וא"כ לא הי' גזל כיון שהמצריים שנתנו להם מקודם בשאלה ואחר כך נתנו להם במתנה והרי המצרים ברצונם הוציאם ממצרים ונתנו להם רכוש גדול שילכו לארצם ולא ישובו עוד ונראה דהאי טעמא הוא ג"כ דאף שאמרו בגמרא הקב"ה אין מפיל לאומה עד שיפיל שרה תחלה מ"מ במצריים הי' להיפך שקודם נפלו המצרים והשר הי' עדיין קיים בים כמו שדרשו רז"ל על הקרא וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם עיי"ש. אכן הטעם הוא דבשלמא כשהקב"ה יפיל לאומה ע"י שליח אין השלוח יכול לנצח נגד השר שלהם ולכך צריך מקודם להפיל השר כי כל זמן שהשר קיים אינו מניח להרע להם משא"כ במצרים שהי' ע"ו הקב"ה בעצמו לא הי' צריך להפיל להשר תחלה והא דהניחו הוא מהאי טעמא כי הי' צריך שהמלאך רע יענה אמן. ואמן של השר צריך התעוררת מלמטה מהעם אשר משפיע עליהם כי את זה לעומת זה עשה האלהים וכשם שהשפעת קדושה צריך התעוררת מלמטה כך להבדיל בהשפעת הטומאה ואחר שנעשה ההסכם מהאומה אחר שהכה אותם גם מלאך רע יענה אמן ואח"כ הפילו. ועוד יש לומר דהנה לכאורה קשה הא דאמר דבר נא באזני העם לשון העם משמע על הערב רב ועוד דקאמר מאת רעהו ועכו"ם לא יקרא רעהו לישראל ועוד דלשון באזני העם קשה וכן לשון וישאילום דהוא לשון פועל יוצא ועוד דכאן נאמר אשה מאת רעותה ובפ' שמות כתב ושאלה אשה משכנתה. ועוד דמשמע בכתוב דהישראל לא היו דרין רק בגושן כמ"ש ובארץ גושן לא הי' ברד וגו'. לא שייך הא דאמר אשה משכנתה לכן נראה לפרש שצוה לדבר לישראל באזני העם דהיינו הערב רב כלומר שהערב רב ישמעו מה שידבר לישראל שישאלו אשה מאת רעותה כלומר עניי ישראל אצל עשירי ישראל ועי"ז ישאלו ג"כ הערב רב אשה משכנתה והשאילו הערב רב סך רב כל כך עד שהשאילו מהשאלה ששאלו ג"כ לישראל סך רב ולזה כתיב וישאילום פועל יוצא שהשאילום כל כך עד שהיו יכולין להשאיל לישראל ולבסוף כשרדפו אחר ממונם ונטבעו שנעשה ממונם הפקר וכל מי שהי' בידו משל מצרים כמבואר בח"מ סי' ע"ב עיי"ש: