שד"ל על שמות · פרק 9 · פסוק 19

העז: צווי משרש עוז, בנין הפעיל, וענינו אסיפה למקום נשמר, וכן יושבי הגבים העיזו (ישעיה י' ל"א), העיזו בני בנימין (ירמיה ו' א'). והנה דבר זר הוא שיתן עצה לפרעה איך ינצל מן המכה, ואם היו כל המצרים יראים את דבר ה' היו כלם ניצולים, והשיב הרמבמ"ן כי עיקר המכה היה להשחית יבול האדמה, ולא להמית האדם והבהמה, על כן יורה חטאים בדרך להצילם מן הברד. ותלמידי יוסף ירא משיב כי לא היה אפשר שתתפשט האזהרה הזאת בכל ארץ מצרים, מאחר שהברד היה עתיד לבא ביום המחרת, ובאמת נראה שלא נודעה האזהרה אלא לעבדי פרעה שהיו אצלו ושמעו דברי משה, כי כן כתוב הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס וגו', אך שאר המצרים לא ידעו מזה מאומה; א"כ תשובת הרמב"ן בלתי מספקת, וגם דברי רנה"ו (בחכמת שלמה דף ק"ו), המובאים בפירוש יש"ר אינם מספיקים, מאחר שלא היתה האזהרה ידועה לרוב המצרים. ודון יצחק כתב כי הפסוק הזה איננו דברי ה', אבל משה כדי להחניף את הרשעים נתן לפרעה העצה הזאת כאדם האוהב אותו. ואני אומר שאין כאן שום אזהרה או עצה, כי כשאמר להם הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו, אין ספק כי עבדי פרעה השומעים דבריו, אם היו מאמינים שיש ממש בדברי משה היו ממהרים להניס את מקניהם ואת עבדיהם הביתה בלי שיזהירם משה על זה, וה' שידע כי קצת מעבדי פרעה היו מאמינים במשה (והם אותם שאמרו אח"כ (י' ז') הטרם תדע כי אבדה מצרים) הקדים ואמר לפרעה הרשות בידך להנצל במקצת מן המכה הזאת, כי לכך אני אומר אליך שתהיה המכה מחר ולא היום ואמנם לכך גזר ה' שתהיה המכה מחר ולא היום, כדי שיהיה הפרש בין הירא את דבר ה' והבלתי ירא, למען יתרשם בלב ישראל ההפרש הזה, וגם המצרים כשיספרו המאורעות שהיו בשנה ההיא יזכירו כי הירא את דבר ה', מקנהו ואנשיו ניצולו מן הברד.