שד"ל על שמות · פרק 20 · פסוק 8

זכור את יום השבת: הזכירה הזאת אין ענינה (כמו שכתבתי בבה"ע תקפ"ח ע' 90) זכור מה שנצטוית כבר במדבר סין לקדש את יום השבת, כי אמנם ל' זכירה איננו מיוחד למה שעבר, כי נמצא גם במה שעתיד להיות, כמו לא זכרה אחריתה (איכה א' ט'), לא זכרת אחריתה (ישעיה מ"ז ז'), יען אשר לא זכר עשות חסד (תהלים ק"ט י"ו), ברוגז רחם תזכור (חבקוק ג' ב'); והנה זכור ענינו להבא כמו שמור, כלומר שים אל לבך יום השבת שתהיה מצפה מתי יבא כדי לקדשו, ולא יסור מלבך ולא תחללהו מפני השכחה; ואמנם הקידוש שתקנו רז"ל הוא כענין כל ברכות המצות, שהתקינו שיהיה אדם מברך עובר לעשייתן, וה כדי שלא יעשה המצות כמצות אנשים מלומדה, אלא ישים אל לבו כי ה' צוה, ויעשה הדבר בכוונה לעשות רצון יוצרו.

לקדשו: לעשותו נבדל משאר ימים, שלא תשתמש בו להנאתך לעשות כל מלאכתך, אך תתנהו לגבוה כקרבן וכתרומה, כלומר תמשוך ידך מליהנות בו לצרכיך ולעסקיך, ויהיה כלו מפורש לכבוד שמים, לשבות בו לכבוד האל אשר צוך על שביתה בו.