שד"ל על שמות · פרק 20 · פסוק 14

לא תחמד וגו': חמדה היא תאוה לדבר שהוא עתה ברשות אחרים, והוא אסור לנו, כלומר שאינו עומד להמכר; והנה כל תאוה וחמדה תבוא מאליה בלב אדם אחרי ראיית דבר הנחמד, אך בידו וברצונו הוא להשבית התאוה בהִוָלדה ולהרחיקה מלבו כשידע שהשגת הדבר הנחמד בלתי אפשרית לו, או יעצרנו בלבבו, ויגדיל מדורתה עד שיוציאנה לפעל, כשידע שהוצאתה לפעל אפשרית לו; והנה אחר שאמר ה' אלא תנאף לא תגנוב ואסר בזה כל מה שהוא לזולתנו, אמר מה שהוא לרענו צריך שיהיה בעינינו כדבר שהשגתו בלתי אפשרית לנו, אחר שכן צוה ה' שלא נקח מכל אשר לזולתנו דבר ועי"כ לא נחמדהו; והנה כל החומד, דבר ה' בזה, והחמס קל בעיניו ודבר אפשרי; והירא את דבר ה', החמס בעיניו דבר נמנע, ואשר לא לו כאילו בשמים הוא, שלא יוכל לקחתו ולא יחמדהו; זה שמח בחלקו ושמח בטובת רעיו, אוהב להם ואהוב להם; וזה כל ימיו בסערת התאוות ודאגות, חומד מה שאינו שלו וחומס רעהו, מקנא ברעיו ושונאם ושנוא להם, הוא ימות באין מוסר, ופותה תמית קנאה, ועיין דברי הראב"ע כי נעמו.