שד"ל על שמות · פרק 22 · פסוק 25

שלמת רעך: השלמה היא בגד מרובע או קרוב לרובע, בלא בתי ידים, והוא נוהג עד היום בין הערביים הנקראים Beduins, ומהם באה גם בינינו ונקראת Bèduine ומתכסים בה על בגדיהם בצאתם, וגם מתכסים בה בלילה על מטותם.

תשיבנו: חוזר לחבול, שהוא בכח הפעל חבול תחבול (ראב"ע), והנה לא הזכיר הכתוב שיחזור ויטלנה בבקר, ונראה לפי הפשט כי אחר שהוא עני כ"כ שאין לו מה יתן במשכון רק שמלתו, התירה התורה לקחת ממנו שמלתו ליום אחד באופן שיצטרך להתבזות ולצאת בלא שמלה או להיות כלוא בבית; ואם בכל זאת לא ישלם, האמינתו התורה שאין ידו משגת לשלם, וחייבה את הנושה להשיב לו שמלתו, ולהרפות ידיו ממנו; וזה אמנם בחובל, שהוא הלוקח משכון בחזקה, כי כל ל' חבלה אינו משכון הניתן ברצון בשעת הלואה, אך הוא מה שלוקחין מן הלוֶה כשמגיע הזמן ואינו פורע (עיין רש"י), אבל אם הלוה נותן משכון בשעת הלואה, אינו בדין זה, כי כבר גלה דעתו (כדברי רלב"ג) שאפשר לו לעמוד בזולת הכסות ההיא. ורז"ל אמרו (במכילתא) ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה ביום, ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה; הקלו על המלוה, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין; ומ"מ מה הועיל המלוה, מאחר שהוא צריך להחזיר המשכון בכל יום? השיב רבנו סעדיה כי לקיחת המשכון תועיל לו כדי שלא ילך הלווה וילוה מעות מאיש אחר ויתן לו המשכון. ותלמידי מוהר"ר שש"א אומר כי הלווה בהיותו מוכרח ללכת בכל ערב או בכל בקר לקחת שמלתו ישתדל לשלם חובו.