שד"ל על שמות · פרק 12 · פסוק 51

ויהי בעצם היום הזה וגו': גם זה כבר נאמר למעלה (פסוק מ"א) אלא שנכפל כדי לסיים בזכרון היציאה ממצרים שעליה נאמרה הפרשה הסמוכה קדש לי כל בכור, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ודעת רשב"ם וראב"ע ורלב"ג שהמקרא הזה דבק עם הפרשה הסמוכה שבאותו היום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם בו ביום אמר למשה מצות קדש לי כל בכור. ונ"ל שאם היה הדבר כן היל"ל ויהי בעצם היום הזה אשר הוציא. ורמב"ן אומר כי הכוונה שלא יצאו כלם בלילה, אלא ביום שאחריו יצאו מכל גבול מצרים.

על צבאותם: רש"י (למעלה ו' כ"ו) פירש כמו בצבאותם, כמו ועל חרבך תחיה, עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל"ג כ"ו); ואמנם רחוקה היא מאד הוראת מלת על במקראות שהביא מהוראתה כאן לפי טבע המאמר, וראז' תרגם secundum, והביא לדוגמא איש על מחנהו ואיש על דגלו (במדבר א' נ"ב), וגם המשל הזה אין לו ענין לכאן, כי שם הכוונה כל אחד מחובר למחנהו ולדגלו, ואיך אמר כל בני ישראל מחוברים לצבאותם? וקוצעייוס אומר שהוא כמו לצבאותם, וזה מתישב לענין המאמר, אלא שלא מצאתי לו חבר, כי הוא הביא והאבנים תהיין על שמות בני ישראל (שמות כ"ח כ"א) שאין לו ענין לכאן, כי האבנים והשמות הם שני דברים ובני ישראל וצבאותם דבר אחד הם, ולא מצאתי דוגמא לזה שתהיה מלת עַל נאמרת על דבר בלתי נבדל מן הדבר. ורמב"ן פירש עם כל צבאותם, צבא הנשים וערב רב הנלוים אליהם, וגם זה רחוק כי הנשים לא היו צבאות מיוחדים, והערב רב לא יתכן שיקראו צבאותם של בני ישראל. ע"כ נ"ל לפרש כי ה' היה על צבאותם, וכן למעלה (ו' כ"ו) הוא משה ואהרן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם, כי ה' ומשה ואהרן היו על צבאותם, כלומר היו מנהיגיהם, כטעם ועל צבאו נחשון בן עמינדב (במדבר י' י"ד), וכאן הכוונה כי ה' היה הולך לפניהם בעמוד הענן והאש.