שד"ל על שמות · פרק 12 · פסוק 43

כל בן נכר לא יאכל בו: אין ספק שהוא כמשמעו, כל נכרי, ורז"ל פירשו מי שנתנכר לאביו שבשמים, והוא המשומד, והוא פירוש שנתחדש אחר זמן הרבה, כשעמדו היונים וגזרו שמד על ישראל, אמרו חז"ל לפי צורך השעה כי בן נכר כולל לא הנכרי לבדו כי גם היהודי המתנכר; והנה מלת משומד נראה שהיא נגזרת מן שמד (מענין השמדה), ונקרא כן מי שהמיר בעל כרכו בשעת השמד, ואח"כ כשבטלה הגזרה לא חזר בתשובה; ונקרא מומר מי שהמיר ברצונו. ורמב"ן רצה לפרש משומד בחסרון עי"ן מן שְמֹדַע, אִשְתְמֹדַע, משומדע, שהתנכר לאלהיו. ויפה הקשה הכורם כי ואשתמודע יוסף לאחוהי ואינון לא אשתמודעוהי הוא ענין הַכָּרָה לא ענין התנכרות. והכורם עצמו נשתבש וכתב: אמת הדבר שמלת ואשתמודע כוללת שתי ההוראות יחד, שאנקלוס תרגם גם את ויתנכר (בראשית מ"ב ז') ואשתמודעינון עכ"ל, וזה שבוש כי ואשתמודעינון הוא תרגום ויכירם, ותרגום ויתנכר אליהם הוא וחשיב מה די ימליל עמהון, וא"כ קושית הכורם על רמב"ן חזקה ובריאה, שאין אשתמודע ענין נהתנכרות אלא ענין הֶכֵּר, והנכון מה שכתבתי למעלה בגזרת מלת משומד, ובהבדלו מן מומר. ודע כי בספר דקדוק כ"י שבידי (לא נזכר בו שם הספר ושם המחבר, אך הוא מן הקדמונים) מצאתי כי לדעת ר' יונה המדקדק מלת משומד היא במקום משועמד ושרש עמד בל' סורי ובל' ערבי ענינו טבילה לקבל דת הנוצרים, והסכים לדעת הזאת גם ר' יהודה הלוי בס' הכוזרי מאמר ג' סימן ס"ה, וזה לשונו בכוזרי כ"י: אבל הצדוקים והביתוסים אינם כי אם אפיקורוסים ומינים מכחישים העה"ב, והם המינים אשר אנו מתפללים עליהם בתפלתנו. ואולם הידוע וחביריו הם המשומדים הנכנסים בתורה המעמודית שטובלים בירדן עכ"ל. וגם הדעת הזאת רחוקה מאד בעיני, והנכון כמו שפרשתי.