שד"ל על שמות · פרק 12 · פסוק 44

וכל עבד: מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך (ברא' י"ז י"ב), גם נצטוינו בשביתת העבדים בשבת וי"ט, וכל זה מרומם מעלת העבד שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו, ובסוף בית שני כשנתקלקלו המדות על ידי מלכי בית הורודוס ולמדו ישראל דרכי גוים, ובפרט המלכים והשרים והעשירים היו אוהבים להדמות לרומים, וידענו כי הרומים היו אכזרים על עבדיהם, היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח, וכוונתם לפי דעתי היתה כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות, זאת היתה סברת רוב החכמים והיא שנויה סתם במכילתא, (ולגירסת רש"י כאן היא דעת ר' יהושע, ולגירסת התוספות יבמות ע' ב' היא דעת ר' עקיבא), אבל ר' אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, כי היה אוחז בדרכי שמאי אשר בארתי בכרם חמד ג' עמוד 220, ולא היה רוצה שיחודש שום דבר שאיננו בתורה או בקבלה ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, אבל שאר חכמי ישראל היו מחדשים תקנות לפי צורך הזמנים, והוצרכו לנדות את ר' אליעזר שהיה מתקומם נגד כל דבר הנוטה ממה שקבל מרבותיו (כ"ט סיון תרי"ד).