בכור שור · שמות · פרק 22 · פסוק 14

אם בעליו עמו לא ישלם. לפי הפשט אם עומדים בעלים על הבהמה והוא עצמו שומרה הרי היא בשמירת בעליה והשואל פטור וכן אמר ר' המנונא ואיתותב ורבות' אמרו דאפי' היה עמו בשעת משיכת אחרת פטור וסברת הדין קשה ודייקי רבותינו כמדומה בהאי דקרא עמו דמשמע עם השואל ולא אמר עמה דמשמע עם בהמתו והסברא כיון דבעלים משועבדים עמו בשעת משיכה מששעבד עצמו כ"ש ממונו דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו. ומשואל ילפינן שמירה בבעלים פטור בין בש"ח בין בשומר שכר בין בהשוכר דהוה או כש"ח או כש"ש דוכי ישאל כתב וי"ו מוסיף על עניין ראשון וקל וחומר הוא דשואל דכל הנאה שלו פטור בבעלים כ"ש אינך ובפשיעה דבעלים פליגי:

ואם שכיר הוא. לפי הפשט אם הבעל שכיר לשואל וע"י שכרו הוא עמו במלאכתו לא יפטר השואל בכך שהרי בשכרו בא ולעצמו הוא טורח ואינו משועבד לו ולפי פירוש רבותינו הכי קאמר אם שכיר הוא ששכר הבהמה:

בא בשכרו. בא לעשות מלאכתו ממנה ואין כדין שואל שאין כל הנאה שלו אבל לא פי' דינו ונחלקו בו ר' מאיר ור' יודא יש אומר כשומר חינם לפי שהשכירות כנגד המלאכה ומשמירה בחנם ויש מי שאומר כש"ש שבשביל מלאכתו נותן השכר ומקבל עליו השמירה ונמצאת המלאכה שכר השמירה חייב בגנבה ואבדה ונשבע על שבורה ומתה ומאילו השבועות שבתורה שבועת שומרים והלואה וכל דבר פשע ושבועה הבאה ע"י עד אחד ושבועת סוטה משום דרגלים לדבר לימדו רבות' לתקן שאר שבועות כגון פוגם שטרו ונפרע שלא בפניו ונפרע מן היתומים ושבועת אריסין אפוטרופא ושבועת אפי' שלא בטענת ודאי שהם דומיא דסוטה דרגלים לדבר משום דמורי היתרא ואף גילגול שבועה מסוטה ילפינן והאומר על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שרבו מעיז פנים שכופר' הכל עמדו ותקנו שבועת היסת מפני הרמאים ואף הפכו שבועת שכיר וחנוני ונגזל ונחבל ואף תקנו שבועת העדות שצבורין ומונחין בר"ה שאין להעמיד הדינין על דברי תורה לגמרי אלא הכל לפי הצורך והשעה כדאמר ר' נחמן על האי גברא גזלנא עתיקא הוה ובעינו למיקנסא והכל לפי מה שיראה הדיין להוציא דין לאמתו של דיין לפי ראות עיניו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמקום יצילנו מעיוות הדין: