שד"ל על במדבר · פרק 5 · פסוק 18

מי המרים: לא נקראו בשום מקום המים המרים, כי באמת לא היו מרים, ורק אם חטאה אז היו נעשים בקרבה מרים (כלומר מזיקים וארסיים), כמו שכתוב (פסוק כ"ד) ובאו בה המים המאררים למרים, והיו נקראים מרים על שם סופם (כדברי רז"ל) מפני שאם היתה טמאה היו מרים לה, ואע"פ שאם לא נטמאה לא היו מרים, לא נקראו מתוקים או מי תרופה וכיוצא בזה, כי באמת אם לא הטמאה לא היו המים מחדשים בה שום דבר (עיין למטה פסוק כ"ח). והנה מי המרים ענינו המים הנקראים מרים, וכיוצא בזה נְהַר פרת, הנהר הנקרא פרת, ואחרים כמהו, וכמו שפירשתי רְקִיעַ השמים, הרקיע הנקרא שמים. אבל הסוד שרמז הראב"ע (שהיה הכהן נותן במים סמים ממיתים, אם היה נראה לו שהאשה חטאה), הבל הוא ושגעון, שהרי אם היה זה בדעת המחוקק, היה מוסר הענין לכהנים מפה לאזן, ולא היה כותב בתורה מליצה שתגלה סודו. והנה משה לא נמנע מלכתוב מליצה שיתכן להבין ממנה כי כל מעשיו וכל תורותיו לא היו אלא בכח אנושי, וכן חכמי התלמוד לא נמנעו מאמור שהכהן היה נותן במים דבר מר, כי כן היה נראה להם משמעות המלות, ולא חששו כלל שמא מזה ישפטו התלמידים שהיה הענין בתחבולה ובלא מעשה נסים; כי מי שהוא נאמן בכל דבריו אין דרכו להיות דואג שמא יחשבוהו שקרן, ולא יעלה על לבו שיהיו דבריו צריכין חזוק.