ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 13 · פסוק 4

ואם בהרת לבנה הוא, למעלה לא אמר בהרת, לפי שפירש סימניה מראה עמוק ושער לבן, אבל כאן שאין סימנים אלו, הייתי אומר שמדבר בבהרת אדומה שחורה או ירוקה לכך נאמר בהרת לבנה, שלעולם אין הכהן נזקק אלא למראה לובן:

ועמק אין מראה מן העור, אם כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל, איך על בהרת לבנה אמר שאין מראה הנגע עמוק מן העור? לכן יש להבדיל שני מיני לובן, האחד הוא הלובן המזהיר בעין כדמיון אור החמה, ודומה לו השלג ומראה סיד ההיכל, ששניהם מזהרים, ואין ביניהם רק בחוזק הזוהר, והלובן השני הוא מראה הצמר שאינו מזהיר לעין, ואף שהוא לבן מאד נראה יותר גבוה משאר הגוונים, ומראה לובן ביצה דומה לו בענין זה, מעתה הכל בא על נכון, למעלה שדבר בבהרת לבנה עזה מאד שהיא ממין לובן המזהיר, אמר ומראה הנגע עמוק מעור בשרו, אבל כאן מדבר בכתם לבן בעור, שמתחיל להתלבן ועדיין אינה עזה שתראה עמוקה מעור הבשר, אבל נראית בשטח אחד עם העור, והתחיל להזהיר כמראה סיד ההיכל, אך לא עזה כמוה, ולא הפכה עדיין שער לבן, ואפשר שתגיע להיות עזה כשלג, או שתעמוד במראיתה ותפשה, על כן יסגיר את הנגע שבעת ימים, ואחשוב כי בהרת עזה כשלג, מדרכה להוליד שער לבן וטמאה, ולפי שמראה השלג תהפוך השער ללבן, שהוא סימן טומאה, נזכר מראה זה בכל מקום בטומאה גמורה, כמו והנה מרים מצורעת כשנג, ויצא מלפניו מצורע כשלג, ולפירוש זה כיוון יב"ע:

והסגיר הכהן את הנגע, יאמר לו מוסגר אתה ולא יגע באדם וכלים, שמצורע מוסגר מטמא כמוחלט: