ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 45 · פסוק 26

וכי הוא משל, ועוד הגידו לו כי הוא מושל, ומלת עוד שזכר עומדת במקום שתים, והטעם שאמרו לו כי אין ראוי לו לירוא מלבא אליו מאחר שהוא המושל:

ויפג לבו, לשון נדנוד מחשבה להסתפק בדבר, וכן על כן תפוג תורה (חבקוק ג') תמעד בלי קיום משפט, ודומה לו שורש פוק כמו פקו פליליה (ישעיה כ"א), והענין כי בשמעו הבשורה, היה זר לשכלו לקבלה, שאחר כ"ב שנים שנחשב מת, עודנו חי ומושל בארץ הקרובה לכנען, לכן היה לבו תר הנה והנה, פעם מאמין פעם אינו מאמין:

כי לא האמין להם, אין פירושו שהיה מסתפק בדבריהם מצד שהיו חשודים בעיניו כשקרנים, ואילו שמע הבשורה מפי מגידי אמת היה מאמין, שאז היה הכתוב אומר כי לא האמין בם, כפי הכלל שיסדנו לעיל (ט"ו ו'), כי כל לשון אמונה שאחריו בי"ת ענינה על המאמין בדבר לפי שהוגד לו מפי איש אמונים אף אם הדבר הפך מסברתו, אבל כשאחריה למ"ד יורה שמאמין מצד שהדבר בעצמו מצוייר כך בנפשו, יהיה המגיד מי שיהיה, וכן כאן לפי שהדבר היה זר בעיניו לכן לא היה מאמין, והזרות היתה כי לדעתו היה המושל ההוא איש אכזרי, שאסר את שמעון בלי סבה, ונתן את בניו כמרגלים, ולקח ממנו את בנימין בחזקה, ואיך יהיה איש כזה בנו חביבו אשר מנעוריו הורגל במדות ישרות, וזה לפי שלא ספרו לו עדיין כל טעמי הדברים, רק אמרו סתם כי עוד יוסף חי וכי הוא מושל: