ביאור יש"ר על התורה · בראשית · פרק 45 · פסוק 27

וידברו אליו, אבל כשדברו אליו בארוכה כל דברי יוסף שנשקם ובכה עליהם ודבר על לבם בדברי חן ותנחומים, והבטיחם לכלכלם בשנות הרעב, והראו לו המתנות הנכבדות משא עשרה חמורים ועשר אתינות שהוא דבר נפלא בשני רעבון, והבין שלא תבא מנחה כזאת רק מיד מלך שאינו חסר כלום, גם לא יתננה המושל לאנשים נכרים בעלי דת אחרת, לולי שהכירם ואהב אותם, ובפרט כי המצרים היו שונאים לעברים, אז האמין להם:

את כל דברי יוסף, לא כל דברי יוסף דוקא, כי לפי הפשט לא הגידו לו דבר ממכירתם אותו, גם לא הוגד ליעקב כל ימיו כי בניו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, וייראו בניו להגיד לו חטאתם פן יקצוף עליהם, ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו, ולכן נאמר ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה וכו', ואילו ידע יעקב בענין זה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם קודם מותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ואז לא יהיו בסכנה, ולא יצטרכו לבדות דברים מלבם:

וירא את העגלות, וידע שאינן יוצאות ממצרים רק על פי מושל:

ותחי רוח יעקב אביהם, מצא קורת רוח בדבריהם, ושמח בקרבו על השמועה, ומזה למדנו שכל הכ"ב שנים היה תמיד בעוצב ויגון כאילו לא חיתה רוחו עד עתה: