ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 2 · פסוק 1

ונפש, נשמת האדם כל עוד שהיא קשורה בגוף ופועלת פעולות תחת השמש על ידי כלי הגוף, נקראת נפש, על כן בכל התורה כלה מיוחסים מעשי האדם טוב ורע לנפשו, ולא נזכר בשום מקום לשון נשמה, כי היא שם לצורתו בעבור שהיא עליונה, נפוחה מן השם באפיו ופועלת בלי גוף, ולפי שבראש הענין אמר אדם כי יקריב וכו', ידענו כי נפש האמור כאן היא נפש האדם, כי מלת נפש כוללת גם נפש הבהמה, שאין לה כח לפעול רק תחת השמש:

כי תקריב, בנדבה:

קרבן מנחה, דורון לעשות נחת רוח למקבלו, וקרוב לו בענין שם ניחוח ושם מנוחה:

סלת, סלת של חטים, ובמנחת מלואים מפורש סלת חטים (שמות כ"ט ב'):

סלת יהיה קרבנו, כל המנחות האמורות בענין הם סלת, אבל זו לבדה נקראת מנחת סולת וזהו סולת יהיה קרבנו כי נקמצת בעודה סלת, והאמורות אחריה נאפות קודם קמיצה:

ויצק עליה שמן, המביא אותה יוצק שמן על כל ונותן עליה לבונה, כי מקמיצה ואילך מצות כהונה:

ונתן עליה לבנה, מניח קומץ לבונה על מקצת המנחה, שאין הלבונה נקמצת עמה: