ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 2 · פסוק 2

והביאה, מוליך אותה בכלי שרת אל הכהנים:

משם, אמרו חכמים ממקום שרגלי הזר עומדות, ללמדך שהקמיצה כשרה בכל העזרה:

וקמץ, לשון צבירה כמו ותעש הארץ וכו' נקמצים (בראשית מ"א מ"ד), כלו' יעשה ממנה צבור ועדיין אין אנו יודעים כמה יצבור ממנה, חזר ואמר מלא קמצו, פי' יצבור לתוך קומץ ידו מה שיוכל אם כף ידו גדולה יצבור הרבה ואם קטנה מעט, ולשון קומץ הונח על מה שיקח האדם בשלש אצבעות, עד הקמיצה שהוא האצבע שהאצל הזרת, שנקרא כן לפי שממנו מתחילין לקמוץ המנחה, ואחרי שהגודל אינו חופה את פסת היד, לא נשארו אלא ג' אצבעות, שבהן קומץ את המנחה:

מסלתה ומשמנה, שהשמן הוא בכל המנחה, אבל מן הלבונה אינו מעלה בכפו כלום, כי היא מונחת במקום אחד מן המנחה, ומסלקה, קודם הקמיצה, ואחר שהקטיר הקומץ מקטיר גם הלבונה בפני עצמה:

על כל לבנתה, מלבד כל לבונתה:

אזכרתה, כולל קומץ המנחה וקומץ הלבונה ששניהם נקטרים על המזבח ואילו לא יקטיר רק קומץ המנחה, היה אומר והקטיר הכהן אותו, וישוב על הקומץ שנזכר סמוך לו, אבל בעבור שצריך להקטיר גם הלבונה קרא לשתיהן אזכרה, כי אזכרה שם לקומץ סולת ולבונה העולים על המזבח, נגזר מן זכירה, שהם מזכירים המקריב לטובה לפני ה', וראיה שבמנחת סוטה אמר מזכרת עון, הא למדת שמנחת צדיקים מזכרת זכות, כדרך יזכור כל מנחותיך (תהלים כ"א ד'):