ביאור יש"ר על התורה · ויקרא · פרק 2 · פסוק 14

ואם תקריב מנחת בכורים, אין זה אלא העומר שהוא ראשית הקציר, ובא אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היה בא:

אביב, כל המנחות מקדיש סלת וזו צריכה שתתקדש אביב, כי מלת אביב על השבלים שהזרע מבושלת בתוכן, כי העומר קוצרין אותו בליל ט"ז בניסן, ומביאין הקציר לעזרה, ושם בוררין ודשין וטוחנין אותו:

קלוי באש, מלת קלוי על הצריבה, לא על השרפה לאפר, ולפי שהצריבה תתכן ע"י ברזל חם, דקדקה תורה ואמרה באש, והנה לפי שהעומר מתיר שלשה מיני מזון העשוין מן התבואה החדשה כאמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו (להלן כ"ג י"ד), הקפידה תורה שיהיה העומר כולל אותן, שהוא עצמו לחם, ששיריו אוכלין הכהנים מצות, גם הוא קלוי באש, גם גרש כרמל:

גרש כרמל, טחון ושבור, ומלת גרש כמו גרסה נפשי לתאבה (תהלים קי"ט כ'), והשי"ן והסמ"ך מתחלפים, כי אחר שהובהב באש טוחנין אותו ברחים של גרוסות המשברות אותו לשברים קטנים, ואינו טוחן דק דק, וכרמל הוא טעם לגרש, למה גורסין ולא טוחנין, לפי שבא העומר כרמל מלילות לחות ומלאות, ואם יטחן דק דק, יתערבו בו הסובין, לכן מתחלה גורסין אותו ואח"כ יוציאו הסלת ע"י י"ג נפות עד שמוציא משלש סאין עשרון אחד למנחת העומר וממלת כרמל אנו למדין שצריך העומר להיות מתבואה לחה, כי כל כרמל שבמקרא תבואה חדשה לחה בשבולת שלה והן המלילות, ומזה תבין למה היתה קצירת העומר בליל ט"ז ודוחה אפילו שבת, שאם יקצר קודם לכן תיבשנה המלילות:

תקריב את מנחת בכוריך, ולא אמר תקריבנה סתם, לפי שכאן מדבר על מנחת חובה שהיא העומר: