ביאור יש"ר על התורה · במדבר · פרק 11 · פסוק 33

הבשר עודנו בין שניהם, אין פירושו שביום הראשון באכלם ממנו מתו בו, שהרי בתחלת הענין אמר עד חדש ימים וכו', אלא בסוף השלשים יום היה זה, כי השם ב"ה אינו חפץ בהשחתת בריותיו, ואע"פי שחטאו חטאה גדולה לאמר למה זה יצאנו ממצרים, רצה להאריך להם אפו עד חדש ימים, אולי כשיאכלו ממנו לשבעה יום או יומים, ינחמו על רעתם וישובו ואז יסלח להם, ולכן עלה השלו ברבוי מופלג כדי שימלאו תאותם לשבעה, וימהרו ויקוצו בו, ואילו הפסיקו טרם מלאות חדש ימים לא היו נענשים, אבל לא עשו כן, אלא אכלו ממנו החדש כלו ולא קצו בו, ולא אמרו בלבם דיינו, נלכה ונשובה אל ה' אלהינו, ולכן כבא עת פקודתם בסוף החדש והיה עדיין הבשר בין שניהם, ונודע שלא עשו תשובה, נענשו, וזהו שאמר המשורר לא זרו מתאותם, כמתמיה על גודל זוללותם, שבכל זמן חדש ימים לא זרו אחור מתאותם, ועוד לי ראיה שהיה זה בסוף הל' יום, כי ביום כ' לאייר נסעו ממדבר סיני, והלכו דרך שלשת ימים, ובכ"ג בו חנו במקום שנקרא אח"כ תבערה, ושם אכלו השלו חדש ימים עד יום כ"ג לסיון, ובו ביום באו לחצרות, ונתעכבו שם ז' ימים בעבור צרעת מרים ובר"ח תמוז באו למדבר פארן ובו ביום שלחו המרגלים והם חזרו ביום ט' באב

טרם יכרת, שהיו עדיין בפיהם חתיכות שלימות שלא טחנו אותם בשיניהם:

ויך ה' בעם, לפי שהיתה חטאתם מתאוה, ולא במחשבות און כמו שהיה סבור משה, לכן נענשו בדרך הטבע בארח משפט, כי מתו במגפה שהיא אחת מארבעה שפטים רעים האמורים בנבואת יחזקאל: