גור אריה על דברים · פרק 24 · פסוק 1

מצוה עליו לגרשה וכו'. פירושו, מה שאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", דמשמע ששונאה, ואם שונאה בודאי יכול לגרשה אפילו לא מצא בה ערוה, כדסבירא להו לבית הלל (גיטין צ.), ולפיכך פירש דכך רוצה לומר, "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" – מצוה לגרשה. ובודאי בלאו ערות דבר נמי יכול לגרשה כשלא תמצא חן בעיניו, אלא כאשר מצא ערות דבר למצוה לגרשה. ומה שתלה הכתוב שלא מצאה חן, היינו לומר שאם לא מצאה חן – מצוה לגרשה מיד, שלא תשתנה דעתו ותמצא חן בעיניו. ולפיכך כתב "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" יגרשנה מיד. ואף על גב דאליבא דבית הלל שדרשו (שם) 'כי מצא בה ערוה או דבר', פירוש אם מצא בה ערוה יכול לגרשה, או דבר בעלמא – שהקדיחה תבשילו – יכול גם כן לגרשה, ולדידיה לא נוכל לפרש מצוה לגרשה. נראה לי כי בית הלל מפרש כך הכתוב; כי מצוה עליו לגרשה כי מצא בא דבר, ואותו דבר הוא דבר ערוה, ולכך מצוה לגרשה. ומדאמר שמצא בה דבר, שמע מינה שכל דבר גם כן יש לגרש על ידו, אלא שאינו מצוה רק אם הוא דבר ערוה. דאם לא כן, אלא שאין מגרש רק על ידי ערוה, לכתוב 'כי מצא בה ערוה'. ומזה ילפינן שערוה או דבר יכול לגרשה, ומכל מקום קרא במצוה איירי. ופשוט הוא: