1תצוה
להימחץ כדי להאיר
2יש אנשים שחייהם הם שיעור לכולם. כאלה היו חייו של הנרי קנובּל ז״ל. הוא נולד בווינה ב־1932. אביו הגיע לשם בשנות העשרים מפולין. הוא עזב את פולין בגלל האנטישמיות שגאתה שם בעשור ההוא, אך כמו יעקב שברח מעשו אל לבן גם הוא גילה כי ברח מהפח אל הפחת.
3אחרי האנשלוס, סיפוח אוסטריה בידי גרמניה באביב 1938, ואחרי ליל הבדולח בסתיו של אותה שנה, הבינו הוריו של הנרי שאם חפצי חיים הם עליהם לעזוב גם את אוסטריה. הם הגיעו לבריטניה ב־1939, שבועות ספורים לפני ששערי ההגירה ושערי הגיהינום היו נסגרים עליהם לו חיכו. הנרי גדל בעיר נוטינגהם שבמרכז אנגליה. שם למד את מקצועות הטקסטיל, ולאחר שירותו הצבאי הלך לעבוד באחת החברות הבריטיות הגדולות. לבסוף הקים עסק טקסטיל מצליח משלו.
4הוא היה יהודי מאמין נלהב, ואהב את היהדות על כל היבטיה. הוא ואשתו רֶנָטָה היו זוג למופת: פעילים בחיי בית הכנסת ומכניסי אורחים בשבתות ובחגים. הכרתי את הנרי מפני שהוא האמין בנתינה לקהילה — לא רק כסף אלא גם זמן, מרץ והתנדבות לתפקידי מנהיגות. הוא כיהן כיושב ראש בארגונים יהודיים רבים, ובהם המגבית היהודית המאוחדת לישראל, ארגון ידידי אוניברסיטת בר־אילן בבריטניה, המועצה לנישואים יהודיים, לשכת המסחר בריטניה־ישראל ובית הכנסת ״וסטרן מרבל ארץ׳״ בלונדון.
5הוא אהב ללמוד תורה וללמד תורה. הוא היה איש שיחה נעים, החזיק באמתחת בדיחות שאין לה תחתית, ואף השתמש בהומור שלו כדי לערוך, באופן סדיר, ״תֵרפּיית צחוק״ לחולי סרטן, לניצולי השואה ולדיירים בבתי אבות ובתי מחסה יהודיים. כשפרש לגמלאות, ולו שלושה ילדים ונכדים רבים, ציפה לחיי שלווה ונחת עם רנָטה, פרק סיום נעים לחיים ארוכים וטובים.
6לפני שבע שנים חזר בוקר אחד מתפילת שחרית, וגילה שרנטה עברה שבץ מוחי חמור. לזמן מה היו חייה תלויים לה מנגד. היא יצאה מכלל סכנה, אבל בני הזוג נדרשו לשנות את אורחות חייהם. הם ויתרו על דירתם המפוארת במרכז העיר, ועברו לדירה שהייתה לה גישה נוחה יותר לכיסא גלגלים. הנרי היה למטפלה הצמוד של רנטה ולתומך האישי שלה. הוא היה איתה יומם ולילה, קשוב לכל צורך.
7השינוי היה מדהים. קודם לכן היה הנרי איש עסקים ומנהיג קהילתי נחוש־רצון. עתה נעשה אח־רחמן שופע עדינות ודאגה. אהבתם, שלו לרנטה ושלה כלפיו, שטפה את שניהם במין נוגַהּ נוגע ללב. אף שיכול היה, כאיוב, לטלטל את שערי השמיים בדרישה לדעת למה זה קרה דווקא להם, הוא עשה את ההפך. הוא הודה לה׳ מדי יום על כל הברכות שהוא והיא נתברכו בהן. הוא לא התלונן, לא נקלע לספקות, לא התערער באמונתו.
8ואז, לפני שנה, אובחנה אצלו מחלה חשוכת מרפא. נותר לו רק זמן קצר לחיות, והוא ידע זאת. מה שעשה היה גילוי עילאי של כוח רצון. הוא ביקש רק דבר אחד: שיזכה לחיות כל עוד רנטה חיה, כדי שהיא לא תישאר ערירית. לפני כשלושה חודשים רנטה נפטרה. כעבור זמן קצר הצטרף אליה הנרי. ״הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם, בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ״ (שמואל ב׳ א, כג). נדיר לראות אהבה שכזו בעת צרה.
9באחת השיחות בסדרה זו כתבתי על כוחה של האומנות להפוך כאב ליופי. הנרי לימד אותנו את כוחה של האמונה להפוך כאב לחסד. האמונה הייתה לב מהותו. הוא האמין שה׳ הציל אותו מהיטלר לשם ייעוד מסוים. לשם ייעוד זה גם חנן אותו בהצלחה עסקית. אף פעם לא שמעתי אותו מייחס לעצמו איזה מהישגיו. על כל דבר שעלה יפה הוא הודה לה׳. ובכל פעם שדבר־מה לא עלה יפה, הוא שאל שאלה פשוטה: מה ה׳ רוצה שאלמד מכך? מה הוא רוצה שאעשה עכשיו, משקרה מה שקרה? על כנפי הלך רוח זה הוא נישא בענווה על פני השנים הטובות. עתה, על פני השנים הקשות, שוב נישא על כנפי אותה רוח — באומץ.
10פרשתנו פותחת במילים ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ (שמות כז, כ). חז״ל מצאו דמיון בין הזית לעם ישראל:
11אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי יסורין.1מנחות נג ע״ב.
12השמן נועד כאמור למנורה, שאור התמיד שלה מסמל את האור האלוהי המציף את העולם לעיניהם של המאמינים: המנורה במשכן ואחר כך במקדש, ובימינו, באורח מיסטי יותר, האור הרוחני הבוהק מכל מקום קדוש, חיי קדושה ומעשים של קדושה. כדי להפיק את האור הזה, משהו צריך להיכתת, להימעך, להימחץ: הזית. וכאן טמון הלקח הגדול לחיים.
13הייסורים רעים. היהדות איננה מנסה להסתיר זאת. הגמרא מספרת על כמה חכמים שנפלו למשכב וכאשר נשאלו ״חביבין עליך יסורין?״ ענו ״לא הן ולא שכרן״.2ברכות ה ע״ב. כאשר הייסורים נופלים עלינו או על יקירינו, הם עלולים להביאנו לייאוש. לחלופין, אנו עשויים להגיב באורח סטואי; לנהוג במידת הגבורה ולגלות חוסן בעת צרה. אבל יש גם אפשרות שלישית. אנו יכולים להגיב כפי שהגיב הנרי: בחמלה, בחסד ובאהבה. אנחנו יכולים להיות כאותו זית שכאשר הוא מכותָת הוא מפיק את השמן הטהור המזין את אור הקודש.
14כאשר דברים רעים קורים לאנשים טובים, עולות שאלות אמוניות. זוהי תגובה טבעית, לא כופרנית. אברהם שאל, ״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?״ (בראשית יח, כה). משה שאל, ״לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?״ (שמות ה, כב). אך יש שאלה אחת שטעות היא לשאול: ״למה זה קרה?״ — כי לעולם לא נדע. אנחנו איננו אלוהים, ומוטב שגם לא נשאף להיות אלוהים. השאלה הנכונה היא ״זה קרה; מה אפוא עליי לעשות?״ והתשובה לשאלה זו איננה מחשבה אלא מעשה. התשובה היא לרפא את הניתן לריפוי — את הגוף, את הנפש, את הנשמה. משימתנו היא להביא אור למקומות האפלים בחיינו ובחיי אחרים.
15את זאת עשה הנרי. רנטה סבלה, וגם הוא התייסר, אבל רוחם גברה על מדווי גופם. הם נמחצו — והפיקו אור. בל נחשוב שזה קל. נדרשים לשם כך כוחות עילאיים של אמונה ורצון. אבל כאן בדיוק טמון כוחה של האמונה לשנות את חיינו. כשם שאומנות גדולה יכולה להמיר כאב ביופי, כך אמונה גדולה יכולה להמיר כאב באהבה ובאור של קדושה.
16רעיון משנה־חיים 20:
כאשר אתם חווים סבל, השאלה הנכונה שיש לשאול היא ״זה קרה; מה אפוא עליי לעשות?״ והתשובה לשאלה זו איננה מחשבה אלא מעשה.