רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · תזריע

תזריע
כוחו של הרע

בספרם שהופיע לאחרונה, כוחו של הרע, מספרים ג׳ון טיירני ורוי באומייסטר סיפור.¹John Tierney and Roy Baumeister, The Power of Bad, Allen Lane, 2019, p. 135. צעירה ושמה אלייזה בַּיינגטון עבדה בחברת הפקת סרטים בחוף המערבי של ארצות הברית. המשרד עוצב כחלל פתוח ובו עמדות עבודה אישיות, מתוך כוונה ברורה לעודד קשרי גומלין ושיתופי פעולה; אך דומה היה שהדבר אינו קורה. אנשי המכירות שעבדו בתאים הללו לא דיברו זה עם זה. המנהלים, שקיבלו משרדים אישיים, סגרו את הדלתות. לארוחות הצוהריים היו העובדים יוצאים לבדם, או שאכלו בעמדות העבודה שלהם — אך לא השתמשו במרחב המשותף שהוקצה לשם כך. סביבת העבודה הזאת, חשבה אלייזה, אינה נעימה כלל.

ואז לקה אחד העובדים במחלת לב והחל לעבוד בבית ברוב ימי השבוע. פתאום השתנתה האווירה במשרד. אנשי המכירות התחילו לקפוץ איש לעמדת רעהו ולדון בהישגים ובשיטות מכירה. מנהלים התחילו להשאיר את הדלתות פתוחות. ישיבות העבודה נעשו יצירתיות יותר. אנשים תרמו יותר רעיונות חדשים. מישהי הביאה עוגיות מאפה בית וחילקה לכולם. מישהי אחרת הביאה רדיו, להשמיע מוזיקה קלאסית. אנשים החלו לסעוד בצוהריים ביחד, בחדר המשותף. לפעמים, בתום יום העבודה, היו יוצאות חבורות לשתות יחד לפני ההתפזרות לבתים. כל זה קרה רק בימים שאותו איש מכירות עבד בביתו. בימים שהוא הגיע, היה המשרד חוזר אל עכירותו הקרירה.

האיש, אם לשפוט לפי תיאורם של טיירני ובאומייסטר, לא היה אנטי־חברתי. הוא היה מעורב בדעת עם הבריות ופטפט עם עובדים אחרים; אבל דיבוריו היו שליליים מאוד. כשדיברו על לקוחות, הוא הגחיך אותם ותיארם כטיפשים או משעממים. בישיבות הוא היה לועג לאחרים על שגיאות שעשו או על חוסר ניסיונם. הוא ביקר והתלונן. למרות כל זאת, אלייזה ביינגטון לא החשיבה אותו לאדם בעייתי — עד שראתה כמה שונה התפקוד של הצוות בימים שהוא נמצא מתפקודו בימים שהוא נעדר. אדם יחיד, רק בגלל השליליות שבדיבוריו, מסוגל לבלום קבוצת אנשים גדולה ממימוש היכולות שלה ולשלול ממנה את השמחה והשגשוג שמימוש זה מביא בכנפיו.

הקשר בין סיפור זה לבין פרשת תזריע ברור. פרשות תזריע ומצורע עוסקות שתיהן בנגע עור הקרוי צרעת, שקרוב לוודאי איננו המחלה הקרויה כך בימינו. חז״ל תהו על המתואר בפרשיות הללו. ראשית, התסמינים המוצגים בתורה אינם דומים לשום מחלה מוכרת. איננו מכירים שום מחלה הפוגעת לא רק בבני אדם אלא גם בבגדים ובקירות בתים. שנית, התורה איננה ספר רפואה. אם היא עוסקת במחלה אחת, מדוע לא באחרות? שלישית, התורה מתייחסת למחלה זו לא במונחים של חולי ובריאות, אלא במונחי טומאה וטהרה, שהם עניין שונה לחלוטין.

משום כך, הם ניסו לקבל תשובות בעזרת לימוד המקרה הבולט ביותר של צרעת בתורה: הצרעת שמִרים לקתה בה, למשך שבעה ימים, אחרי שדיברה סרה באחיה משה (במדבר יב). הצרעת שלה לא הייתה מחלה אלא עונש. בתלמוד נדרשת המילה צרעת כנוטריקון לביטוי ״מוציא שם רע״.²ערכין טו ע״ב. אומנם, חכמים מנו עבירות נוספות שעונשן צרעת. הגמרא ממשיכה ומציינת, נוסף על לשון הרע, גם שפיכות דמים, שבועת שווא, גילוי עריות, גסות רוח, גזל וצרות עין.³ערכין טז ע״א.

ועדיין, דווקא קישורו של לשון הרע לצרעת נותן פשר לכמה תופעות הנוגעות לצרעת. ראשית, הסימן העיקרי של צרעת הוא הלבנת העור. על הדעת עולה מייד המונח מלשון חז״ל ״הלבנת פנים״, העלבה הגורמת לאדם להחוויר.⁴משנה, אבות ג, יא. זהו אפוא עונש של מידה כנגד מידה. המלבין פני חברו ברבים — עורו שלו ילבין. ועוד: לשון הרע נאמר בדרך כלל בסתר, לבל ישמע מי שלא צריך לשמוע. אולם העונש הוא העונש הפומבי ביותר האפשרי. מי שרואה מצורע, אין לו ספק שראה. זהו אות קלון הניכר היטב.

אחד מן הקשים בדיני המצורע, המובאים בפרשתנו, אומר: ״כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא. טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב; מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ״ (ויקרא יג, מו). לו הייתה הצרעת מחלה, מדובר היה כאן במין הסגר. אך הגמרא, הרואה את הצרעת כעונש, מציעה הסבר אחר, פשוט: לשון הרע יוצר חיץ בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. על כן, האומר לשון הרע מורחק משאר החברה, וחיץ ניצב בינו לבינה כל עוד הוא נושא בעונשו.⁵ערכין טז ע״ב.

אף כי הצרעת חדלה להיות מציאות ממשית עוד זמן רב לפני ימי התלמוד, התובנות העולות ממנה באשר לכוחו ההרסני של הדיבור השלילי מומחשות גם בסיפורה של אלייזה ביינגטון. אדם אחד שדיבורו מזלזל וציני עלול לחבל בתפקודו של צוות שלם, יצירתי ומצליח. כשהוא נעדר מהמשרד יכולה הקבוצה לשוב ולפרוח — ממש כמו בעת הרחקתו של מדבר לשון הרע מן המחנה, בעת צרעתו.

לא בכדי מחשיבה התורה מאוד את הנושא הזה. עם ישראל היה תמיד עם קטן ופגיע: גם בארצו, כאומה קטנה מוקפת אימפריות, וגם בהיותו בגלות, מפוזר כמיעוט בתוך אוכלוסיות רוב השונות ממנו בדתן ובתרבותן ולא פעם עוינות אותו. כדי לשרוד נחוצה משמעת פנימית חזקה. התורה ממחישה זאת בסיפור המלחמה בעמלק בפרשת בשלח: כאשר משה הרים את ידו והעם נשא עיניו למעלה, גָבר ישראל; אך כאשר לא עשו כן גבר עמלק. כזה הוא גם הדיבור השלילי, המפורר את המשמעת ואת המורל ופוגע בכלל.

טיירני ובאומייסטר מוסיפים ומספרים על חברת הלבשה שפיטרה אחד מאנשי המכירות המוצלחים ביותר שלה. הישגיו היו מעולים, אבל הוא הרבה להסתייג מחבריו לעבודה, סירב לעזור להם, ולפעמים אפילו ניסה לקחת מהם לקוחות. אחרי שסולק מהחברה, איש מעמיתיו לא הצליח להשתוות להישגיו, ובכל זאת כלל המכירות של החברה עלו בכ־30 אחוזים.

אלה הם עניינים עסקיים, אבל הם ממחישים עניין עקרוני יותר: שהרע משפיע יותר מהטוב. נטועה בנו הנטייה להבחין בתופעות שליליות יותר מאשר בתופעות חיוביות. האינסטינקטים שלנו מנחים אותנו להגיב על מצבים שליליים במהירות ובעוצמה רבה — אנו קופאים במקומנו, או נלחמים, או בורחים. איומים מושכים את תשומת ליבנו יותר מחיזוקים. חדשות רעות מפעילות אותנו יותר מחדשות טובות. האמת היא שלא תמיד חדשות טובות נחשבות בעינינו לחדשות בכלל. קל יותר לגרום לאנשים להאמין לסיפור שלילי על זולתם מאשר לסיפור חיובי. ג׳ון גוטמן, חוקר נישואים ותיק, טוען כי כדי שנישואים יצליחו צריך זוג לחוות חוויות חיוביות במספר העולה פי חמישה על מספרן של אלו השליליות — שכן עוצמת הרגשתן של החוויות השליליות רבה יותר. זהו ה״רע״ שב״מצורע״, ה״רע״ שבלשון הרע. למילים יש כוח, אך למילים רעות יש כוח רב יותר. הן כוח הרסני ממש.

הדיבור הרע היה הרסני תמיד. אבל כוחו להרע גדל בסדרה הנדסית עם התפתחות האינטרנט, הטלפון החכם והרשתות החברתיות. הללו שינו מן היסוד את מהות התקשורת הבין־אישית. כשהתקשורת בינינו אלקטרונית קל לנו לאין ערוך להיות גסי רוח, שליליים, ביקורתיים, תוקפניים, פוגעניים והרסניים, מפני שהחיץ הדיגיטלי, היעדרו של קשר פנים אל פנים, מחולל את מה שמכונה ״אפקט הסרת העכבות״. למגע האישי יש השפעה מאנישה. ברשתות אפשר להתחבא מאחורי צורה זו או אחרת של אנונימיות. האדם אינו רואה את ההשפעה המיידית של המילים שלו. אנחנו נגישים ופגיעים ברשתות הללו, וכל אדם יכול להטיח בנו עלבונות אכזריים בלי מחשבה תחילה ובלי בושה. צומח לעינינו עולם חדש ולא חביב, מוצף בבריונות רשת, בדיכאון, בחרדה, בהפרעות שינה, בהערכה עצמית נמוכה, בבדידות ובהתרחקות מהחברה.

כך, למשל, סקר שנערך בארצות הברית ב־2018 הראה כי 59 אחוזים מהמתבגרים חוו התעללות ברשת, 42 אחוזים כונו בשמות גנאי, על 32 אחוזים הופצו שמועות כוזבות, ו־63 אחוזים סברו שהטרדה מקוונת היא בעיה רחבת היקף.⁶Pew Research Center: Internet and Technology, ״A Majority of Teens Have Experienced Some Form of Cyberbullying״, https://www.pewresearch.org/internet/2018/09/27/a–majority–of–teens–have–experienced–some–form–of–cyberbullying/.

נתונים שאספה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של בריטניה בשנה ההיא הראו כי שיעור ההתאבדות במדינה זו בקרב ילדים ובקרב מתבגרים כמעט שהוכפל במהלך שמונה שנים. דיים סאלי דייוויס, ראש שירותי הבריאות באנגליה באותה תקופה, ייחסה עלייה זו להשפעתם של אמצעי תקשורת כגון פייסבוק, אינסטגרם וסנפצ׳ט.⁷״Suicide rate almost doubles among teenagers״, https://inews.co.uk/news/health/suicide־rates־teenagers־young־people־social־media־141803. נתון מבהיל במיוחד מלמד כי 22 אחוזים מבנות הארבע־עשרה בבריטניה פגעו בעצמן.⁸NHS, ״Nearly a quarter of 14–year–old girls in UK ׳self־harming׳, charity reports״, https://www.nicswell.co.uk/health–news/nearly–a–quarter–of–14–year–old–girls–in–uk–self–harming–charity–reports.

דמיינו עולם שבו מי שמעלה לרשת אמירות שליליות, מכאיבות או זדוניות על אחרים נחשף בפומבי, נושא אות קלון, ולמשך זמן מה מורחק ממקומות ציבוריים ומחברתם של אחרים — בקיצור, עובר את מה שעובר המצורע. בעולם כזה, אנשים יחשבו פעמיים לפני שישתמשו ביכולת הדיבור שלהם לשם פגיעה בזולת. ההשפעות השליליות של הרשת החברתית, שכבר תועדו היטב, הבהירו לנו באיזו קלות עלולים אנשים להשתמש בדיבור נגוע כאשר הם סבורים שלא ישלמו על כך מחיר — וכמה חמורים נזקיו של מצב עניינים זה.

מכאן הרעיון משנה־החיים: אופן השימוש שלנו במילים מעצב את סביבתנו החברתית. דיבור שלילי על אחרים פוגע בהם, פוגע בנו, וקורע את הנימים העדינים של היחסים בין אדם לחברו, שחיינו המשותפים ארוגים מהם.