רעיונות משני חיים; קריאות חדשות בפרשת השבוע · שמיני

שמיני
יתרונו הגדול של החיסרון

האם הרגשתם פעם שאינכם מתאימים למשימה שהוטלה עליכם או לעבודה שקיבלתם? האם אתם מרגישים לפעמים שאנשים אחרים מעריכים את יכולותיכם יתר על המידה? האם היה רגע שהרגשתם כאילו אתם זייפנים, רמאים, ויגיע היום שתיחשפו ברבים כבני האדם החלשים, הפגומים והשבריריים שאתם יודעים בסתר לבבכם שהנכם?

אם כן, על פי רש״י לפרשתנו אתם בחברה טובה מאוד. המשכן הושלם. במשך שבעה ימים קידש משה את אהרן ואת בניו למלאכת הכהונה. עכשיו, ביום השמיני, הגיע הזמן שיתחילו לשמש בקודש. משה נותן להם הנחיות רבות, ואז אומר לאהרן:

חכמינו תמהו על הציווי ״קרַב״, שכן משתמע ממנו שעד כה רחק אהרן מהמזבח. מדוע רחק? מסביר רש״י: ״שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה, ׳למה אתה בוש? לכך נבחרתָ׳״.

יש לתסמונת הזאת שֵם. טבעו אותו ב־1978 שתי פסיכולוגיות קליניות, פאולין קְלאנס וסוזן איימס. הן קראו לה ״תסמונת המתחזה״.¹Pauline Rose Clance and Suzanne Ament Imes, ״The Imposter Phenomenon in High Achieving Women: Dynamics and Therapeutic Intervention״, Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 15, 3 (1978), pp. 241–247. הלוקים בתסמונת זו מרגישים שאינם ראויים להצלחה שלהם. הם מייחסים אותה לא למאמץ וליכולת שלהם, אלא למזל, לתזמון, או לכך שגרמו לאחרים לחשוב עליהם טובות שאין להן אחיזה במציאות. התסמונת נפוצה עד להפתיע, בייחוד בקרב בעלי הישגים גבוהים. מחקר הראה שכ־40 אחוזים מהאנשים המצליחים אינם מאמינים שהם ראויים להצלחה הזו, ו־70 אחוזים מהם הרגישו כך בהזדמנות זו או אחרת.

אך רש״י אומר לנו דבר עמוק יותר. אהרן לא היה סתם חסר ביטחון עצמי. יש משהו מסוים שבוודאי הטריד אותו ביום הימשחו לתפקיד הכוהן הגדול: תפקודו הלקוי בפרשת חטא העגל. החטא אירע, כזכור, זמן לא רב לפני חנוכת המשכן — והוא אירע במשמרת של אהרן, כאשר משה נמצא על הר סיני.

למקרא סיפור חטא העגל קשה להימלט מהמסקנה שרפיון ידיו של אהרן הוא שאִפשֵר לַדָּבָר לקרות. אהרן הוא שהציע לעם לאסוף את תכשיטי הזהב, הוא שצר אותם לעגל מסכה, והוא אשר בנה לפניו מזבח (שמות לב, א–ו). כשראה משה את העגל והטיח באהרן ״מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?״ מסר אהרן גרסה משתמטת מעט: ״וָאֹמַר לָהֶם ׳לְמִי זָהָב — הִתְפָּרָקוּ׳, וַיִּתְּנוּ לִי, וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה״ (שם, כא–כד).

אם כן, לפנינו אדם החש אי־נוחות רבה (ומוצדקת) על חלקו בפרשייה עגומה, מבישה והרסנית, והנה עתה הוא נקרא לכפר לא רק בעדו אלא גם בעד העם כולו. הוא מתייסר ושואל את עצמו — האין זו צביעות? האין אני עצמי חוטא? איך אהין לעמוד לפני ה׳ ולפני העם באצטלה של הקדוש בבני האדם? אין פלא אפוא שאהרן הרגיש כמתחזה, והיה בוש וירא לגשת אל המזבח.

משה, מצידו, לא בחר לומר לאהרן משהו שפשוט יגדיל את ביטחונו העצמי. הוא אמר דבר רדיקלי הרבה יותר, דבר משנה־חיים: ״לכך נבחרתָ״. משימתו של כוהן גדול היא לכפר על חטאי העם. ביום הכיפורים עליו להתוודות על העוונות, הפשעים והחטאים שלו, ואז על אלה של אנשי ביתו, ולבסוף על חטאי העם כולו (ויקרא טז, יא–יז). אחריותו היא לבקש מה׳ כפרה וסליחה.

לכך נבחרת, אומר משה לאהרן. ובשתי מילים אלו הוא רומז לו — ״אתה כבר יודע מהו חטא. אתה כבר יודע מהו להרגיש אשמה. יותר מכולנו אתה מבין את הצורך בחרטה ובכפרה. אתה שמעת את נשמתך משוועת להתנקות, להיטהר ולהתכבס מכתם העוון. מה שבעיניך הוא חולשתך הגדולה ביותר יהפוך, בתפקיד שאתה עומד למלא, לנקודת החוזקה הגדולה שלך״.

איך ידע זאת משה? הוא ידע זאת מפני שהוא חווה חוויה דומה. כאשר אמר לו אלוהים להתעמת עם פרעה ולהוביל את בני ישראל אל החירות, הוא אמר שוב ושוב שאיננו מסוגל. קראו שוב את תשובותיו לקריאתו של ה׳ להוציא את בני ישראל ממצרים (בפרקים ג–ד בספר שמות); הן נשמעות כדבריו של אדם המשוכנע עד עמקי נשמתו שאינו מתאים.

״מִי אָנֹכִי?״; ״וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי״. יותר מכול חזר משה על חששו שלא יוכל לדבר בפני קהל — מן הכישורים הנחוצים ביותר למנהיג. משה לא היה טיפוס של נואם כיכרות, ולא הצטיין בקול רועם:

״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה׳ לֵאמֹר, ׳הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה? וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם׳״ (שם ו, יב).

משה סבל מלקוּת דיבור, וסבר שבמצבו זה הוא רחוק מלהיות ראוי לשמש פֶּה לדִברֵי ה׳. הוא לא הבין כי דווקא בעיה זו הייתה אחת הסיבות לכך שה׳ בחר בו. כאשר אמר משה את דברי ה׳, שומעיו ידעו שהוא אינו אומר את מילותיו שלו בקולו שלו. הם ידעו כי ישות אחרת מדברת מגרונו. כך היה כנראה גם אצל ישעיהו וירמיהו; שניהם פקפקו ביכולתם לדבר בציבור — והיו לנביאים רהוטים מאין כמותם.²דוגמה מודרנית מופלאה לכך היא וינסטון צ׳רצ׳יל. הוא סבל מגמגום וגם מקושי להגות הגאים שורקים, ואף כי נאבק בשני הקשיים הללו הם ליוו אותו גם בבגרותו. משום כך נדרשה ממנו הכנה נמרצת לפני נאומים חשובים. הוא הקפיד לכתוב או להכתיב אותם מראש, ושִכְתב משפטי מפתח עד הרגע האחרון. הוא השתמש במילים קצרות היכן שרק אפשר, תיבל את דיבורו בשתיקות דרמטיות, ופיתח מקצב דיבור כמעט שירי. על ידי כך נעשה נואם דגול, ולא רק זאת: נאומיו, ובראשם נאומי הרדיו שלו במלחמת העולם השנייה, היו גורם מרכזי בהרמת רוחו של העם. כדברי העיתונאי אד מורו, הוא ״גייס את השפה האנגלית ושלח אותה לשדה הקרב״.

האנשים היודעים לסחוף המונים באומנות הנאום שלהם, בדרך כלל אינם נביאים. לא פעם הם רודנים ועריצים, או שהם נעשים כאלה עם הזמן. הם משתמשים בכוח הדיבור שלהם להשגת צורות מסוכנות יותר של שליטה. אלוהים איננו בוחר אנשים המדברים בקולם שלהם ואומרים להמון את מה שהוא רוצה לשמוע. הוא בוחר אנשים המודעים לקוצר יכולותיהם, המגמגמים ממש או מגמגמים מטפורית; אנשים המדברים לא מפני שהם רוצים לדבר אלא מפני שהם מוכרחים, ואומרים לציבור לא את מה שהוא רוצה לשמוע אלא את מה שהוא חייב לשמוע אם חפץ חיים הוא. מה שמשה החשיב לחולשתו הגדולה היה בעצם אחת הגדולות בנקודות החוזק שלו.

איננו מדברים כאן על קבלה סתמית של חולשות, בנוסח ״אני בסדר, הכול בסדר״. לא על כך מדברת היהדות. העניין פה הוא המאבק. משה ואהרן, בדרכיהם השונות, צריכים להיאבק עם עצמם. משה לא היה מנהיג טבעי. אהרן לא היה כוהן טבעי. משה נדרש להשלים עם כך שאחד הדברים העיקריים המכשירים אותו להנהגה הוא דווקא מה שהיינו מכנים היום דימוי עצמי נמוך, אך התורה, מתוך הסתכלות אחרת לגמרי, מכנה ענווה. אהרן נדרש להבין שחוויית החטא והכישלון האישית שלו הופכת אותו לנציגו האידיאלי של עם המודע לחטאיו ולכישלונותיו. התחושה שאיננו ראויים לתפקידנו ולהצלחתנו, תסמונת המתחזה, יכולה להיות קללה ויכולה להיות ברכה — תלוי מה אנחנו עושים בה. האם היא מובילה אותנו לדכדוך וייאוש — או שמא היא מובילה אותנו לטפל בחולשותינו ולהופכן ליתרונות?

המפתח, על פי רש״י לפרשתנו, הוא התפקיד שמשה מילא בפרשת דרכים זו בחיי אהרן. הוא האמין באהרן גם כשאהרן לא האמין בעצמו. זה אותו תפקיד עצמו שהקב״ה מילא, יותר מפעם אחת, בחייו של משה. וזהו גם התפקיד שהקב״ה ממלא בחיי כולנו, כל מי מאיתנו שלבבו פתוח אליו באמת. כבר כתבתי בהזדמנויות רבות שהמסתורין שבלב היהדות איננו אמונתנו באלוהים, כי אם אמונתו של אלוהים בָּנוּ.

זהו אפוא הרעיון משנה־החיים בפרשתנו: הנקודה שבעינינו היא חולשתנו הגדולה יכולה להפוך, אם נִשְׂרֶה עימה, ליתרוננו הגדול. חשבו על אלה שחוו אסון ומאז הקדישו את חייהם להקלת סבלותיהם של אחרים. חשבו על אלה המודעים לחסרונותיהם ומנווטים מודעות זו לעזרה לאחרים להתגבר על תחושת הכישלון שלהם.

כנותו הגמורה של התנ״ך כלפי האנושיות היא העושה אותו מיוחד כל כך. גיבוריו — משה, אהרן, ישעיהו, ירמיהו — הרגישו לאורך תקופה שאינם ראויים, שהם ״מתחזים״. היו להם רגעים של ייאוש קודר. אבל הם המשיכו לצעוד. הם סירבו לתבוסה. הם ידעו שההרגשה שאינם ראויים יכולה לקרב אותם אל ה׳ — כדברי דוד, ״זִבְחֵי אֱ־לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה; לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱ־לֹהִים, לֹא תִבְזֶה״ (תהלים נא, יט).

טוב שִבעתַיים לדעת שאיננו מושלמים מלחשוב שאנחנו כליל המעלות. ה׳ אוהב אותנו ומאמין בנו למרות הפגמים שבנו, ושמא אפילו בגללם. חולשותינו עושות אותנו לאנושיים; והמאבק שלנו בהן עושה אותנו לחזקים.