איש לשבטו; שופטים · פרק 7

"וימכרם ה' ביד יבין מלך-כנען"
דבורה וברק קמו להושיע את ישראל בעקבות כשלונם השלישי של ישראל. הכשלונות הקודמים גרמו לכך, שכעונש פלשו כוחות זרים ארצה ושיעבדו את האומה. מעליב וקשה לחיות כעם כבוש, אבל כל עוד קיבלנו "סטירה" מכושן רשעתיים, שפלש לארצנו מארץ רחוקה (שופטים ג, ח), יכולנו להתנחם בכך, שהכוחות הפולשים היו כוחות רשע עולמיים, שאיתם לא התמודדנו בעבר ולא החלשנו אותם. גם כשפלשו עמלק ועמון בהנהגת עגלון מלך מואב ועמו לארצנו (ג, יב-יג) יכולנו להתנחם, שהיה בכוחם לעשות זאת, מאחר שריבונו-של-עולם מנע מאתנו עד אז את ההתמודדות נגד עמון ומואב, בזכות ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם להגן על קרוביו¹(רש"י דברים ב ה.). אבל בפעם השלישית, כשיושבי הארץ הכנענים בהנהגת יבין המלך, סיסרא שר צבאו ותשע מאות רכב ברזל התגברו עלינו, וזאת, תקופה קצרה אחרי שבהנהגת יהושע הצלחנו להכניעם ולשלוט עליהם שליטה מלאה, היתה זו "סטירת לחי מצלצלת".

כושן שלט בנו שמונה שנים, עגלון שמונה עשרה, ויבין לחץ את ישראל בחזקה עשרים שנה! את כושן עבדו בני-ישראל וגם את עגלון, אבל יבין וצבאו לחצו את בני-ישראל, הם עשו זאת גם בכח, על פי עדות הכתוב, וגם "בחרופין ובגידופין", על-פי עדות חז"ל²(ראה מלבי"ם ד ג.).

להיות משועבד לעם זר, זו השפלה כואבת, אבל הזלזול והחרפה שהיתה על-ידי יבין מלך כנען היא הקשה ביותר. ואם נזכור שזמן קצר קודם לכן כבשנו את הארץ בתנופה, חומות יריחו קרסו לפנינו, הירדן עמד דום ואחר כך גם השמש והירח, העלבון הוא כואב. ולכן תגובת בני-ישראל כבר לא היתה בזעקה כפי שהיה בעבר אלא בצעקה³(מלבי"ם שופטים ד ג.).

עצם יכולתו של יבין מלך כנען, שישב בעיר אחת בארץ, בחרושת הגויים, ללחוץ את האומה על שישים ריבוא לוחמיה בעזרת תשע מאות רכב ברזל, שאותם בנו בתקופת שלטון ישראל בארץ, מעידה על חולשתו הנוראה של העם יותר מאשר על כוחו של יבין. אבל דוקא המצוקות הללו זימנו לנו את ההזדמנות הטובה ביותר להשלים את היעוד של שחרור הארץ מידי הכנענים, ששלטו בה מימי אברהם. מלכתחילה ציפו מהעם לעשות זאת ביוזמה ובתנופה, אבל בדיעבד הצורך וההכרח לעשות זאת חשפו את הטבע האלהי הטבוע בעם ובארץ, והוא שתבע ותובע מאתנו לעשות זאת.

חז"ל מלמדים⁴(סנהדרין צז:, רמב"ם הל' תשובה ז ה.), שהגאולה העתידית תהיה באחת משתי האפשרויות: אם יעשו ישראל תשובה יגאלו מיד, ולא, יעמיד הקב"ה עלינו מלך קשה כהמן, והוא יכריח אותנו לעשות תשובה, ואז נגאל. בכך מלמדים חז"ל, שתשובתם וגאולתם של ישראל הכרחיות. אחת תהיה התוצאה בכל מקרה: תשובה וגאולה. הבחירה הנתונה בידינו היא לבחור את הדרך בה תצא המטרה הזו אל הפעל. אמנם מובטח שכך יהיה בסופה של דרך הגאולה, אך סימנים לכך ראינו גם בתחילתה. ואם תשובתנו היזומה תקדים את גאולתנו, תפארתנו תופיע בדרך הישרה. ולא, היא תופיע ממעמקים, משורש הכוחות העולמיים המצפים להופעתה.

את התושבים הכנענים ותרבותם, היה עלינו לכלות מן הארץ ולמלא אותה בזרמי חיים ממקור תורה. כשלא עשינו זאת מרצון, הוכרחנו לעשות זאת על כרחנו. הכרח זה גרם לשבט נפתלי לחשוף את עצמתו ובהנהגת דבורה וברק בן אבינועם יצאנו לקרב בכנענים, קרב שהיה אחד הקרבות המסעירים בתולדות עמנו, ונצחנו.

כדי לעמוד על המשמעויות שהתגלו בהתמודדות זו, עלינו להכיר תחילה את השותפים במערכה, שבעזרתם נרשמים הקווים בציור החי של קומת האומה.

שבט נפתלי
שבט נפתלי שדבורה וברק היו מבניו⁵(ילקוט מכירי תהלים כב א, ילקוט שמעוני שופטים מב.), הוא השני לבני בלהה. כשנולד, שמחה רחל וראתה בו את מי שמחזיר לה את כבודה. היא ביטאה זאת כשקבעה את שמו נפתלי, באומרה "נפתולי אלהים נפתלתי עם-אחותי גם-יכֹלתי"⁶(בראשית ל ח.). לשם זה יש אמנם משמעות של התפתלות ותחכום, אבל אביו בברכתו, אחרי שראה אותו בבגרותו, המשילו ל"אילה שלוחה"⁷(בראשית מט כא.) ובאר, שנפתולים אלו לא היו נפתולי התחמקות שועלית ולא תחכומו של נחש, אלא היה בהם מיופיים של כוחות החיים המשתלחים על פני המרחב. "'אילה שלוחה'-גיבורים קלים כאילות, 'הנותן אמרי שפר'-בשובם מן המלחמה ממהרים מתוך קלותם לבשר בשורות משופרות של ניצחון המלחמה"⁸רשב"ם שם.. "דבר-אחר על מלחמת סיסרא נתנבא 'ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי'. והלכו שם בזריזות. וכן נאמר שם לשון שלוח - 'בעמק שולח ברגליו', 'הנותן אמרי שפר'-על ידם שרו דבורה וברק שירה"⁹רש"י שם.. ותומתם של בני נפתלי הביכה כל עיקש ופתלתול, "ורבותינו דרשוה על יום קבורת יעקב כשערער עשו על המערה"¹⁰רש"י שם. וכוונתו לדברי הגמרא מסכת סוטה יג.: (תרגום חפשי) כיון שהגיעו לקבור את יעקב במערת המכפלה, בא עשו ועיכב אותם אמר להם: "ממרא קרית הארבע היא חברון" ואמר רבי יצחק: קרית ארבע, ארבע זוגות היו; אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הוא (יעקב) קבר את לאה בחלקו והחלק הנותר שלי הוא. אמרו לו, את חלקך מכרת. אמר להם: את חלק בכורתי מכרתי אבל את חלקי הפשוט לא מכרתי. אמרו לו גם אותו מכרת, שכך אמר לנו אבא "בקברי אשר כריתי לי". אמר להם: הביאו לי שטר מכירה. אמרו לו: שטר המכירה נמצא במצרים, ומי ילך להביאו? ילך נפתלי הקל כמו אילה שכתוב "נפתלי אילה שלוחה"..

משה הוסיף ושיכלל את הגדרתם של כוחות חיי השבט הנחמד הזה בברכתו "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה', ים ודרום ירשה"¹¹(דברים לג כג.). משה כבר יכול היה לראות, שהשתלחות החיים הנפתלית אינה יכולה להיות מוגדרת בתיאור האילה המשתלחת בלבד, שהרי למרות יופיו של הדימוי, נשמע ממנו גם צליל של חיסרון. האילה משתלחת בדרך כלל מפחד, ואילו נפתלי הוא "שבע רצון", וקלילות תנועתו נובעת משלמותו הפנימית והתאמתו לסדרי החיים. גם נחלתו על חוף ים כנרת ובקעת גנוסר, היא בעלת עוצמה חיונית, הן במהירות הבשלת הפירות והן בשפע המינים, טעמם וריחם. יופייה העדין של הכנרת וסביבתה, ממלא את כל מי שחי בנופיה בשלוה ובשלמות פנימית. כשהתמזגו תכונות נפש אלו עם תכונות הקרקע היחודיים הללו, הופיעה שלמות טבעית-אנושית שלא היה לה אח ורע. "נפתלי שבע רצון, שהיתה ארצו שבעה כל רצון יושביה"¹²רש"י שם.. "והנכון... 'ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה' - אין ים אלא תורה, שנאמר 'ורחבה מני ים'. אם-כן יהיה סוד הכתוב: 'נפתלי שבע רצון' הממלא ברכת ה', שהיא הים הכלולה בכל מן הכל, כעניין שכתוב 'כל הנחלים הולכים אל הים', והוא ביתו של מלך,… וגם העולם הזה הנגוב והיבש מן הרצון, ירש בה"¹³רמב"ן שם..

השם ברק בן אבינעם מבטא בשלמות את תכונת השבט. ברק, הברקת האור הבהירה והמהירה המאירה לרגע את החושך הקודר. בן אבינעם, בן הנעימות שהיא מקור ההברקה הנפתלית, ולא תולדת הרעם המיישר עקמומיות שבלב מחמת הפחד¹⁴(ברכות נט.).

אבל השופט משבט נפתלי עם כל יופיו והברקתו היה זקוק למשענת. כבן לשפחת רחל היה זקוק לתמיכתה של גבירתו. למרות שארבע האמהות בנו יחד את בית ישראל, ולמרות שהאחים עמדו כאיש אחד בלב אחד מסביב למיטת אביהם, תמיד נשארה תחושת משניות לבני בלהה וזלפה (ואולי היה זה בשל מצבה הכללי של האומה, כי הרי גם בלהה בנשואיה ליעקב הפסיקה להחשב לשפחה).

ברק נתבע להנהיג את ישראל בקרב, אך הוא העדיף להסמך על דבורה ובגלל זה נאמר "אפס כי לא תהיה תפארתך על-הדרך אשר אתה הולך" (שופטים ד, ט) וגם לא תפארת האומה.

דבורה
דבורה שפטה בעת ההיא את ישראל. זו הפעם הראשונה בה אנו מוצאים פירוד בין השופט ובין המנהיג, והפעם הראשונה, שאנו מוצאים אשה שופטת בישראל. בזהר הקדוש מבואר¹⁵(זהר ח"ג יט: תרגום הסולם.) שהעובדה, שמכל הדור לא נמצא שופט אחר אלא אשה, מעידה על רמתו של הדור: "אוי לעולם כשהנשים שולטות בעולם. וכשנביא ישראל ראה, שישראל מעקמים דרכם ונמצאים בעוונות לפני אדונם, אז אמר נשים שאננות איך אתן שוקטות, איך אתן יושבות שלא להתעורר בעולם, קומנה ותשלוטנה על הגברים… אוי לדור שלא נמצא בהם מי שידין את העם אלא נקבה אחת". כשהגברים לא מלאו את תפקידם פנה הקב"ה אל הטבעיות הנשית: איך אתן הנשים מאפשרות לעולם להמשיך ולפעול בצורה הזאת, "קומנה נשים שאננות". דבורה החלה בכך במישור האישי והתעלתה במעשיה להיות שופטת של האומה כולה. "מה טיבה של דבורה, שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם, והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם? מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל בין גוי, בין איש בין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו. כך אמרו, בעלה של דבורה עם הארץ היה, אמרה לו אשתו, בא ואעשה לך פתילות והולך אותם לבית המקדש שבשילֹה, אולי יהיה חלקך בין הכשרים שבהן… ואמר הקב"ה לדבורה אתם כוונתם לשם שמים ועשיתם פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה, גם אני ארבה אורכם בישראל וביהודה ובשנים עשר שבטי ישראל"¹⁶(תנא דבי אליהו ט א.).

למרות מגבלתה כאשה ליכדה דבורה את העם בכח אישיותה. האומה קיבלה את דבורה כשופטת עליה, אחרת לא היתה יכולה לשפוט. דבר זה לא נדרש מהשופטים הגברים "אשה פסולה לדון… ואף-על-פי שמצינו שדבורה היתה שופטת שנאמר 'ודבורה אשה נביאה וגו' היא שופטה את-ישראל וגו' ויעלו אליה בני ישראל למשפט', הרי זה מפני שקיבלו אותה עליהם מפני השכינה, כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים"¹⁷אנציקלופדיה תלמודית ערך "אשה".. בגלל מגבלתה כאשה לא יכלה דבורה לדון בבית מחשש לייחוד¹⁸(מגילה יד.), והיתה צריכה לקבוע את מקום המשפט בחוץ. עובדה זו מקטינה את אפשרות ביטוי האחדות, אך דבורה הפכה מגבלה זו למנוף של איחוד. מכל העצים בחרה לשבת תחת התומר "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד, אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים".

יכלתה של דבורה לאחד את האומה להשמע לדבר ה' החזירה את האומה לימי נעוריה, ואת יכולת הציבור למלא את התביעה האלהית לטהר את הארץ מ"עבודות זרות". "ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו, הלוא-צוה ה' אלהי-ישראל לך ומשחת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון. ומשכתי אליך אל-נחל קישון את-סיסרא שר-צבא יבין ואת-רכבו ואת-המונו ונתתיהו בידך" (שופטים ג, ו-ז). מפסוק זה ניתן לכאורה להבין, שגילוי מיוחד נתגלה לה ובו פקודה לצאת לקרב, אבל רש"י מצטט את המכילתא המסבירה "הלא ציוה ה' ביד משה¹⁹(דברים ז ב.) כי החרם תחרימם". לא ציווי חדש נאמר כאן, אלא הצו הקבוע בתורה שהוזנח שנים. כשבני-ישראל התרשלו מלקיים את המוטל עליהם, פנה ה' אל הנשים השאננות לחדש ולעורר את ישראל למלא את יעודם ולפרוק מעל הארץ את עול הכנענים. אגב, על פי הרד"ק, לקריאה זו היתה גם משמעות במישור האישי בין דבורה לברק: "אם היתה אשתו, היתה פרושה מעת התנבאותה, וישבה לה תחת התומר, ועתה שלחה לקרוא לו לאמר לו הנבואה אשר דבר ה'" (שופטים ד, ו).

למרות הבעייתיות בכך שבעת שפלותה של האומה היה צורך לעורר את הנשים ליזום מהלכים בהנהגת האומה, אפשר להבין שהיה זה בסיס לתיקון טבעי ויסודי של עצם הרצון הלאומי. על הפסוק המקדים את מתן תורה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"²⁰(שמות יט ג.) אומרים חז"ל: "למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא ציוויתי אלא לאדם הראשון ואחר-כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה הן מבטלות את התורה"²¹(שמות רבה כח.). אצל הנשים מתעוררת תשוקת התעלות שמקדימה את ההכרה הגברית. תשוקת הרצון הטבעית הזו היא ערבות לקיומה הטבעי והמזורז של המגמה האלהית.

ברק
חז"ל²²(ילקוט שמעוני שופטים מב.) חלוקים אם ברק היה בעלה של דבורה, ואם היה תלמיד חכם או שמא עם הארץ. הילקוט מגלה ששלושה שמות היו לו: לפידות מיכאל וברק. ברק על שם שפניו דומים לברק. מיכאל על שם שממיך עצמו, דבר אחר על שם מלאך. לפידות על שם שאשתו עושה פתילות. רבת גוונים היתה אישיותו של בן נפתלי זה. חז"ל מוסיפים ומבארים, "מה טיבו של ברק אצל דבורה, אמרו ברק שמש את הזקנים כל ימי יהושע, וחזר ושמש אחר מיתתו, לפיכך הביאוהו ונתנוהו אצל דבורה". דבקותו בחכמים על פי דברי חז"ל אלו מעוררת הערכה רבה כלפיו, אך מדוע השתמשו חז"ל בביטוי "וחזר ושִמש"? היה נכון לכאורה לאמר "והמשיך" לשמש, אם רצונם היה לבטא את התמדתו. הביטוי "חזר ושִמש" יוצר רושם של אחיזה בקרנות בית המדרש כדי להמשיך להישאר תלמיד - מציאות בעייתית של תלמידי חכמים הממשיכים לשבת בבית המדרש, אף-על-פי שאין בישיבתם התחדשות.

ברמיזת קדשו של מרן הרב צבי יהודה בפתיחת שערים לספר "אור לנתיבתי", רומז מרן הרב צבי יהודה על הסכנה הנשקפת למי שמבטל את אישיותו הפרטית לחלוטין בעקבות היותו משמש תלמידי חכמים. בדברי התנצלותו על שנמנע מלמלא את רצון אביו להעלות את הגיוני דעתו בכתב, בהתחזקותו להתאמץ סוף סוף לקיים מה שציוה אותו אביו, מזכיר הרב צבי יהודה, שאביו עודדו לכתוב "במאמרו של רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עליה והם מועטין וכו' אם שנים הם אני ובני הם". ומספר הרב צבי יהודה שהרב המשיך במאמר חז"ל: "'כיון שהגיע בנו של אדם לכתפו, הרי הוא כאחיו', ובדברי המדרש רבה, שלא לעשות עצמו טפלה כאלה שעשו עצמם כך". כוונתו לדברי המדרש בבראשית רבה²³(בראשית רבה מ ד.) "ר' פנחס בשם ר' אבון אמר, שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמם טפלה ונעשו טפלה, אברהם וברק. ברק: 'ותשלח ותקרא לברק בן-אבינעם מקדש נפתלי ותאמר אליו וכו' ונעשה טפילה: 'ותשר דבורה וברק בן-אבינעם'".

יתכן שחוסר הביטחון שאפיין את ברק נבע מהיותו "בן שפחה"²⁴משבט נפתלי בני בלהה., אבל היה עליו להמשיך את דרכו של יהושע רבו. יהושע שהיה אביהם של "משמשי תלמידי חכמים" "הגדולים מלומדיה", קם לאחר מות משה כדי להמשיך את דרכו, והכניס את העם לארץ (חז"ל קובעים שגדול שימושה יותר מלימודה, כי נאמר על יהושע "משרת משה" ולא תלמיד משה²⁵(ברכות ז:, ובתי מדרשות ח"א עמ' רלד.)). גם ברק היה אמור להבין את צורך השעה, ואם כשמת יהושע נקבע על פי ה', שיהודה יעלה בראש, הרי כשקראה דבורה לברק בדבר ה', היה עליו לקום מיד ולהענות לאתגר לבער את הכנענים ותרבותם מן הארץ. גם אילו היה העם שקט ושאנן היתה מוטלת עליו אחריות זו, כל שכן בשעה שהללו לחצו ושיעבדו את ישראל. ברק, שפניו היו מאירים כברק מכח עצמו, עשה עצמו מך (אולי משום כך גם מלאך, אבל לא מנהיג).

בדבריהם החריפים הללו, המתארים את ברק כטפל, מדגישים חז"ל את המשמעות הקשה והכאב הנורא שישנם, כשתלמיד שהגיע להוראה לוקח לעצמו את הזכות להישאר תלמיד כרוני ואינו יוצא להוראה. ברק עשה עצמו עם הארץ כדי להמשיך להיות תלמיד, והמשיך לשמש גם את הזקנים שהיו אחרי יהושע, למרות שבשעתו הם היו תלמידים כמוהו. דבורה, שעמדה על הדבר, שלחה אותו להדליק פתילות בבית המקדש על-מנת שילמד את סודם של הנרות, השואבים להבה מנר דולק, ושלהבתם דומה לשלהבת המקורית ולעתים אף גדולה ממנה, ובוודאי שאינה טפלה לה. לאחר ההדלקה משלהבתו של הנר הראשון, עולה השלהבת מאליה והיא בעלת קיום עצמאי. בזכות דבורה היתה רפואה למכתו. ואם כי יסוד השימוש היה נכון, ובגלל זה זכה להושיע את ישראל, הפרשנות שלו לשימוש לא היתה נכונה, ולכן לא היתה תפארתו בדרך שהלך בה. פרשנותו האישית למידת שימוש תלמידי חכמים בדור שהיה זקוק ליוזמה הכוונה ותושיה, לא גילתה את תפארתו ולא את תפארת ישראל. יתכן שבהתנהגותו זו ייצג ברק את דורו, ואת רצונם לחסות בצל הגפן והתאנה ניתן לפרש כהתרפקות על זיכרונות העבר, שבו לא נדרשו לגלות יוזמה אלא יכלו לחסות בצילם של מנהיגים פורצי דרכים ויוזמים²⁶ראה בספר 'מעבור הארץ' פרק ב..

בני הזוג המיוחד הזה, דבורה וברק, שכל אחד מהם קידם את עצמו במסלול מיוחד, סייעו זה לזה להתעלות להנהגת האומה, רעננו את חייהם, ומפרישות חזרו לפעול יחד²⁷(רד"ק שופטים ד-ה.). הם הם שנקראו להושיע את ישראל מיד יבין מלך כנען וסיסרא שר-צבאו.

כנען, וסיסרא שר-צבאם
על דמותו של סיסרא אין אנו יודעים הרבה, אבל בדבריהם המעטים מתארים אותו חז"ל כדמות מגושמת ומפחידה - "בן שלשים שנה היה וכבש כל העולם בכחו, ולא היה כרך שלא היה מפיל חומה בקולו, ואפילו חיה שבשדה כיון שהיה נותן עליה קולו לא היתה זזה ממקומה, אמרו כשהיה יורד לרחוץ בנחל קישון היה עולה בזקנו כמה מאכל בני אדם דגים"²⁸(ילקוט שמעוני שופטים מג.). על אורח חייו ועל תרבותו המנוולת אנו לומדים מעט מדברי ההרגעה שניסו חכמות שרות אמו לנחמה כשהתעכב לשוב מהקרב - "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר" (ה, ל).

לא רק להבנת אישיותו של סיסרא נפתח לנו צהר בדיברי חז"ל אלו, אלא להבנת הכנעניות ותרבותה. תרבות זו היתה כל כולה אינוס של כוחות הטבע, כפי שרמזו חז"ל בדבריהם, שכל חיה שבשדה כשהיתה שומעת את קולו לא היתה זזה ממקומה. "חמישה דברים ציוה כנען את בניו: אהבו זה את זה, ואהבו את הגזל ואהבו את הזימה ושנאו את אדוניכם ואל תדברו אמת"²⁹(פסחים קיג:). תחילת דבריו של כנען לבניו "אהבו זה את זה" גרמה אולי למישהו לחשוב שניצוץ אנושי בסיסי קיים בצוואתו, אך מיד מתברר שכל דבריו מכוונים להגברת נהנתנות מעוותת ועיוות מוחלט של החיים, וגם האהבה ביניהם היא רק מקור של כוח לנהנתנות בלתי מרוסנת.

גם את הכרתם בערכו היחודי של הטבע הארץ ישראלי, הנראית בתחילה כמעלה³⁰בראשית רבה לט ח: "כיון שראה (אברהם אבינו) אותן עסוקין בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר, הלואי יהא חלקי בארץ הזאת"., ניצלו בני כנען לעוות ולסרס לצורך הנאותיהם התאוותניות. עם זה, ש"בידו מאזני מרמה"³¹(הושע יב ח.), נתקלל על ידי סבו³²(בראשית ט כה.) ונשאר ב"ארור", שבה את ארץ החיים ונאחז בה עד שנקראה בשמו.

גם כשהתגברנו עליהם בכללות בימי יהושע, נאחזו בני כנען בארץ בציפורניהם. הם נאחזו בעמקים והעלו מס לישראל ולא נטשו את אדמת הקודש. חז"ל מגדירים את שליטתם בארץ כגלות לארץ כשם שהיותנו במצרים היוותה גלות לאומה. "בא וראה אברהם ירד לעמוקות שלהם (מצרים) ולא נתדבק בהם ולא נתפתה מהם כמו אדם שנתפתה על ידי נחש ונח התגלגל בתוך אהלו, אבל אברהם עלה ממצרים וחזר למקומו למדרגה העליונה. בא וראה סוד הדבר, אם לא ירד אברהם למצרים ולא נצרף שם בתחילה לא חלק גורלו הקב"ה. כעין זה היה לבניו, אם לא ירדו בתחילה למצרים ולא נצרפו בה, לא היו שם עם אחד שלו. כעין זה אם לא נתנה ארץ הקודש מתחילה לכנען והיו מושלים בה, לא היתה הארץ חלקו וגורלו של הקב"ה והכל סוד אחד"³³(זהר ח"א סג.).

בתקופת שליטת הכנענים בארץ, הם עיוותו את טבעה. פירותיה צמחו בגדלים מוגזמים, וכדי לשאת אשכול ענבים אחד היו צריכים שמונה מרגלים לחבור יחד³⁴(רש"י במדבר יג כג.). בארץ נולדו גם ילדי ענק מפלצתיים³⁵(במדבר יג לג.). יתכן שזו המשמעות של מאזני המרמה שאחזו בידם, והפרו את שיווי המשקל הטבעי של הארץ. מה פלא, איפוא, שהמרגלים ששלח משה, חזרו מלאי רשמים ופחדים מהכנענים, והשליכו את פחדיהם על כוחותיה האימתניים של הארץ.

מלחמת ברק השלמה ליציאת מצרים
עתה הגיעה שעתם של בני נפתלי לגלות את שיווי המשקל המאוזן של הארץ. לגלות שהחיים הטבעיים בארץ הם אלה המלאים נחת ושביעות רצון זריזות ונעם, וזאת לעומת הכבדות הכנענית הנשענת על רכב ברזל (שופטים ד, ג), שבבוא יומו שקע באדמתה (שופטים ה, כא). הוראתה של דבורה היתה לקחת בראשונה את בני נפתלי וזבולון, משום ששני שבטים אלה במיוחד מהווים את ההפך הגמור לתרבות הכנענית. נפתלי שבע הרצון והקל ברגליו כאילה שלוחה, וזבולון, הסוחר העברי הישר, שיחררו את הארץ משעבודה לעבד העבדים הכנעני, והם אלה שנקראו להשלים את מגמת הגאולה שהחלה ביציאת מצרים.

ספק ברצינות ספק בחיוך מספרים חז"ל³⁶(פסחים קיח:), שכאשר יצאו ישראל ממצרים, קטני אמונה היו, וכשנסגר הים על המצריים, חששו בני-ישראל שמא כשם שעלו הם מצידו האחד של הים, עלו המצריים מעברו השני, ולא יארך זמן רב עד שישובו וישיגום. אמר ה' לשרו של ים לפלוט את גופות המצריים ליבשה כדי שבני-ישראל ייווכחו במות המצריים. כשראו בני-ישראל את המצריים מתים על שפת הים, פתחו בשירה, אבל הדגים שבים התלוננו, הם טענו כנגד ריבונו-של-עולם על כך שהיה עליהם להחזיר את המתנה שקיבלו למאכל, שש מאות רכב בחור. הבטיח להם ריבונו-של-עולם להחזיר להם את המתנה בשלב מאוחר יותר, אבל הדגים לא קיבלו את דברי ההרגעה בטענה שלא מצאנו עבד שיתבע מרבו להחזיר לו את המתנה שנלקחה ממנו. קבע הקב"ה את נחל קישון כערב להשבת המתנה, ובמלחמה זו עמד הנחל בהתחיבותו וסחף את צבאו של סיסרא, שכלל תשע מאות רכב ברזל, והחזיר לדגים את המתנה בתוספת שליש. בזאת נסגר המעגל, הושלמה יציאת מצרים הן בסיפוקם של דגי המצולה והן בהופעת מרום השירה שהשלימה את שירת הים וכללה בהרמוניה שירית גם את מעמד הר סיני והשפעתו על האנושות בכללותה.

יעל
אך אם אפשר לאמר, הדמות המרשימה ביותר בפרשה זו היא יעל אשת חבר הקיני. יעל לא היתה מבנות ישראל. היא היתה ממשפחתו של יתרו חותן משה, והתלוותה לעם ישראל למרות השלום שהיה בין בית חבר לבין יבין מלך כנען (שופטים ד, יז), ועשתה ככל יכלתה לעזור לנצחון ישראל. לפי המלבי"ם³⁷(שופטים ד יא.) גם חבר עצמו נטה לכך, הלא הסתכסך עם משפחתו ופרש מהם. משכנם של בני חבר היה באזור יריחו, אבל חבר עבר צפונה לאזור חרושת הגוים, כדי להיות מזומן לעזרת ישראל לעת מצוא³⁸ראה מלבי"ם ד יא.. מסירות נפש זו של משפחת חבר הקיני יוצרת אסוציאציה למעשיה של רחב (אגב לחבר ולרחב אותיות שוות - האר"י). כמו רחב גם יעל התמסרה בכל ישותה לעזור לעם ישראל במלחמתו. אבל בעוד שרחב הצילה את המרגלים על הגג, בגובה האידיאלי של האמונה והחיים³⁹ראה בספר 'מעבור הארץ' עמוד 31., פעלה יעל בצנעה בתוך האוהל בהחבא תוך שימוש ביצרים האפלים והחשוכים של החיים. רחב יכלה לבטא בקול רם ובשפה ברורה את ביטויי אמונתה⁴⁰(יהושע ב ט-יא.), ויעל פעלה בצניעות שהושוותה לצניעותן של אמהות, "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד) מאן נינהו נשים באוהל? - שרה רבקה רחל ולאה⁴¹(ילקוט שמעוני שופטים נה.). גם במצבה המסובך ידעה יעל לשמור על צניעותה, וכשהשתמשה בנשק להרוג את סיסרא, נשמרה משימוש בכלי נשק המקובל על גברים, "ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר לא יהא כלי גבר על אשה"⁴²(ילקוט שמעוני נו.).

צניעותה של יעל הוצנעה במעשה, שקשה לראות בו ביטוי של צניעות, "אמר רבי יוחנן, שבע בעילות בעל אותו רשע באותו יום"⁴³(יבמות קג.), ובכל זאת היא כסתה זאת "בשמיכה" (שופטים ד, יח). ומפרשים חז"ל שמשמעות המילה שמיכה - "שמי-כֹּה". חז"ל הוסיפו ובארו, "שלשה הם שפלטו מעבירה ושיתף הקב"ה שמו בשמם, ואלו הם: יעל, יוסף ופלטי. אמר ר' שמעון בן לוי, חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו דבר ששמו שמיכה, ומהו שמיכה שמי-כה, שמי מעיד בה שלא נגע בה אותו רשע"⁴⁴(ילקוט שמעוני מד.). נגע או לא נגע? חז"ל עצמם מגשרים על ההבדלים בין המדרשים באמרם, שיעל ודאי לא נהנתה מהעבירה, שהרי טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ואפילו אם שלט אותו רשע לרגע בגופה, לא נגע בה באמת ולא פגם את צניעותה.

צניעותה של יעל בולטת במיוחד לאור ההשוואה לדבורה. בדברי חז"ל אנו מוצאים פעמיים ביקורת על דבורה שהתגאתה: בפעם הראשונה כששלחה לקרוא לברק ולא הלכה אליו⁴⁵(מגילה יד:), ובפעם השניה כשהתפארה בשירתה "עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (שופטים ה, ז), והדגישה את חלקה בתשועה, ובשל כך נסתלקה ממנה רוח הקודש, עד שהוצרכה לעורר עצמה ולקרוא "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר". "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו"⁴⁶(פסחים סו:). את השירה עוררה דבורה מחדש, אבל תפארתו של ברק שנמסרה לאשה, נמסרה ליעל ולא לדבורה. יעל זכתה בכך בזכות. היא הרגה את סיסרא וזכתה לשבחים כשבחי האמהות, ואילו על דבורה אמר רב נחמן: "לא יאה יהירותא לנשי, תרתי נשי נביאתא יהירן הוויין וסניין שמייהו, חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא" (לא נאה יהירות לנשים, שתי נשים נביאות יהירות היו ושמותיהן מאוסות, אחת שמה דבורה ואחת שמה חולדה).

על עצמתו ועמקו של המעשה שעשתה יעל אמר ר' נחמן בר יצחק: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"⁴⁷(נזיר כג:). מתאים הדבר שדוקא כאן במלחמה כנגד כוחות כנען, שעיוותו את הכוחות הטבעיים בארץ, היא היתה חייבת לרדת לשאול תחתיות שפלות החיים, שאליהם התדרדרו הכוחות הטבעיים, ולהעלותם לשוב ולבטא בביטוי ישר וחודר: שאין עוד מלבדו. ואנו לומדים, שגם אם נראה בעין בלתי מיומנת, שהמהלכים אינם תואמים את המגמה האלהית, סופם להתעלות ולבטא את מלכותו שבה יתגלה שמו, המלא את כל הארץ בכבודו. בצניעותה הצליחה יעל לעשות זאת. זו היתה תפארתה ותפארת האומה כולה שנלקחה מידיו של ברק, ונתנה לבת יתרו.

הקרב
אחרי שהכרנו את הגורמים ואת הנפשות הפועלות, נשוב לקרב. קרב זה היה הקרב המורכב והמשולב ביותר בתולדות ישראל עד אותה עת⁴⁸ראה דעת מקרא מבוא לפרקים ד-ה.. בקרב זה פעלו שתי יחידות גדולות במרחק רב זו מזו. התאום ביניהן היה חייב להיות מדוייק בתזמון של תנאי שטח מתאימים וקליטת מגמות גם על ידי אלו שלא היו מעודכנים בקבוצת הפקודות, שיצאה מחבורת הפיקוד. חבר וביתו מלאו את תפקידם המדויק במקום ובזמן, כאילו היו מתוכננים מראש, וגם הכוכבים השתתפו במערכה; "כי אתא סיסרא, כתיב: 'מן השמים נלחמו', כיון דנחתי כוכבי שמיא עליהו, נחות לאוקורי נפשייהו בנחל קישון (כאשר בא סיסרא, כתוב: 'מן השמים נלחמו', כיון שירדו כוכבי השמים עליהם, ירדו לקרר עצמם בנחל קישון), אמר לו הקב"ה לנחל קישון, לך והשלם ערבותך לים. מיד גרפם נחל קישון לים"⁴⁹(ילקוט שמעוני שופטים נג.).

אם נשים לב, נראה שקרב זה משלב את כל התכונות של כל הקרבות המתוארים בספר יהושע: יעל - רחב מיריחו, תכסיסי המלחמה - מהעי, הכוכבים - השמש והירח ממעלה בית חורון, הישרת כוחות החיים - מלחמת מי מרום⁵⁰ראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 136.. חז"ל רואים בניצחון זה ניצחון תואם לכל נצחונותיו של יהושע, "'באו מלכים נלחמו' (שופטים ה, יט), שלושים ואחד מלכים הלכו עם סיסרא כשהלך להלחם עם ישראל ונהרגו עמו, למה? שהיו מתאוים לשתות ממימי ישראל…" ⁵¹(ילקוט שמעוני שופטים נב.).

השירה
מערכה מופלאה זו השיבה לאומה את מצב רוחה, כבודה ותפארתה, והביאה את האומה להתרוממות רוח שבאה לידי ביטוי בשירה לאומית נפלאה. ובזה עלתה האומה על התקופה הקודמת, כי בימי יהושע לא נאמרה שירה למרות הנצחונות הנפלאים. מצב רוח מרומם זה, לא הכהה את הביקורת על השבטים שלא הצטרפו לכוחות הלוחמים. אדרבא, הביקורת החופשית, הישירה והבוטה, ביטאה את תחושת האחדות באומה, ואת יכולתם של השבטים לעמוד בביקורת, והעמיקה תחושת אחדות זו בהעלאת הדברים מתהומות הרוע של משולחי לשון "שחץ שחוט לשונם"⁵²(ירמיה ט ז.) אל ההכללה השירית ההרמונית בה "הרע מבחין את הטוב" ומעמיק את משמעותו.

אם ירדנו לשפל המדרגה לפני מלחמה זו, עד כדי כך שבארצנו שלנו "חדלו ארחות והֹלכי נתיבות, ילכו ארחות עקלקלות" (שופטים ה, ו), מתוך שיעבוד לכנענים ולמאזני מרמתם, הרי עתה, "בהתנדב עם", עלינו מעומק היאוש והאפליה לפסגת השירה והברכה, מפסגה זו נשקף אופק העתיד בציור חי - "כן יאבדו כל-אויביך ה' ואהביו כצאת השמש בגברתו" (ה, לא), עתיד שבו יתברר, שגם המהלכים הנראים כשקיעה בעבירה שאין ממנה מוצא (התמסרותה של אשת איש מרצון לאויב), מוליכים ומוכרחים להוליך לתקיעת יתד האהל ברקתה של השלילה, ומפנים את הדרך לגילוי נצח ישראל ושלמות חייו שלא יכזב ולא ינחם, כי לא אדם פרטי הוא אלא תמציתה של ההויה⁵³אורות, אורות ישראל א א..

מתוך מהלך סוער זה היה ראוי שהאומה תתנער משיגרת חייה להמשך חשיפת כוחותיה הלאומיים, ו"מי שנעשה לו נס ואמר שירה בידוע שמוחלין לו כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה"⁵⁴(ילקוט שמעוני שופטים ס.). אך האומה היתה זקוקה עדיין לשלווה, שבה ישתרגו וישתרשו כוחותיה - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" (ה, לא). הגדרה זו הפכה לחלק מן השירה, אך טומאתה בשוליה, מתוך שלווה זו חזרה האומה לתרדמתה "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'" (שופטים ו, א).

במסע המחנות במדבר הלך נפתלי באחרונה⁵⁵(אבן עזרא במדבר י כה.). מיד בתום תיאור עובדה זו במקרא ותיאור יציאתם לדרכם הארוכה לארץ ישראל, נפרד מהם יתרו⁵⁶(במדבר י כט-ל.). עתה, בהשלמת שחרורה של הארץ מידיהם של הכנענים בהנהגתו של שבט נפתלי, בניו היו שותפים מלאים, והשלימו את גילויי החיים הישראליים בהופעתם הטבעית והחיה וגאולת הארץ משעבודו של כנען.

את שבחה של ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש" היה מסביר מרן הרב צבי יהודה, כארץ ההופכת את האסור למותר ואת הטמא לטהור. כשם שהחלב, שהיה דם חיים, נעכר ונעשה חלב, וכשם שהדבש היוצא מהשרץ נהפך לטהור. כשהטבע הישראלי יכול להופיע במקורו, הוא חושף את מקור החיים. ובהתעלות כוחות החיים למקורם, הם יכולים לשוב ולהופיע בטהרה. זהו שיבחה של ארץ ישראל המתגלה כאן: דבורה הפכה לנביאה, עם הארץ לברק, הקיני נטפל לעם הקודש, ובתו הרגה את מנהיג אויבי ה' בהעלותה את העבירה - לשמה, את יתד האהל לכלי משחית, את הפריצות לצניעות, כוכבי אור הפכו ללוחמים, נחל קישון לנחל קדומים, "ואהביו כצאת השמש בגבורתו".