איש לשבטו; שופטים · פרק 8

רקע
עד כה נפגשנו בשלוש מערכות לא מפוארות, בהן נתגלה בעם הקשר היותר עליון של השכינה עמנו מתוך ההכרח והמצוקה. מרן הרב צבי יהודה היה אומר: "גדול הוא קידוש ה' מחילול ה'"¹(ירושלמי קידושין ד א.) - גדול קידוש ה' הנובע ויוצא מתוך חילול ה'. כאשר ישנו מהלך הזורם לכיוון של חילול שם שמים, ולפתע הוא מתגלה כקידוש השם, הרי שאין קידוש השם גדול מזה.

כבר שלוש פעמים התגברו ישראל על שעבודים של מלכויות שונות. בפעם האחרונה, לאחר שנתגלה כוחם של בני נפתלי וזבולון, שהלכו בראש והתגברו על מלכות כנען המושרשת בארץ, נבעה ונתגלתה שירה אלהית מופלאה הסוקרת דורות עולם ממתן תורה ועד אם סיסרא. לכאורה ההמשך צריך להיות פשוט וברור: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה"²(רמב"ם הל' מלכים א א.). כעת הכל פתוח, ניתן למנות מלך, להכרית את עמלק ולבנות את הבית, ויתגלה בעולם "שיר השירים" - "סיהרא בשלמותא"³(זהר ח"א קנ.), והעולם יחגוג בתיקונו המלא "לא-ירעו ולא-ישחיתו בכל-הר קדשי"⁴(ישעיה יא ט.). ה' רוצה ואנחנו רוצים. כבר ליהושע אמרנו "לא, כי את-ה' נעבוד!"⁵(יהושע כד כא.).

אך עלינו ללמוד, שהתגלות קידוש ה' בעולם היא אולי פשוטה אך ודאי שאינה פשטנית. התגלות קידוש השם בעולם משמעותה, שכל ענייני העולם, גם אלו הנראים כמתנגדים לדבר ה', גם הם יתגלו כקידוש השם הגדול. "שיכור העולם דומה עליו כמישור", ולעומתו "שבע יפול צדיק וקם"⁶(משלי כד טז.). העולם מלא סיבוכים ומשברים, והם חלק מקידוש שמו יתברך. כאשר שמו מתגלה מתוך המשברים, הרי הם מחזקים ומגבירים את קידוש השם. ואם "שבע יפול צדיק וקם" ודאי כך הוא גם אצל "גוי-צדיק שומר אמונים"⁷(ישעיה כו ב.).

לאחר שירת דבורה, כאשר נמחלו להם כל עוונותיהם⁸(ילקוט שמעוני שופטים ס.), חשבנו שישראל יוכלו להקים מלכות, אך התעוררו סיבוכים: "ויעשו בני-ישראל הרע בעיני ה'" (שופטים ו, א) ומיד "ויתנם ה' ביד-מדין שבע שנים… מפני מדין עשו-להם בני ישראל את-המנהרות". העם, שזה עתה נלחמו לו הכוכבים ממסילותם, נפל ביד מדין, והתגברותם עלינו מופיעה בלשון מיוחדת "ותעז יד מדין" - העזה וחוצפה. כושן רשעתיים היה גדול ברשעות, עגלון מלך מואב, מלך אצילי העומד לשמע שם ה', סיסרא היה מלך שהוא פרא אדם. אך כאן ישנה תופעה חדשה: שיעבוד לעם שאין בו אפילו שמץ ולחלוחית של מלכות.

הנביא מתאר המון בני אדם שפלשו לארץ "הם ומקניהם יעלו ואהליהם יבאו כדי-ארבה לרב, ולהם ולגמליהם אין מספר" (שופטים ו, ה). המדינים שדדו, חמסו, הציתו שדות והביאו את האומה ל"פת לחם". לא מסופר לנו על מלך שהנהיג את המוני המדינים בפלישתם לארצנו, גם לא על עם מגובש ומאורגן. אמנם מתוך סיפור מהלך הקרבות אנו מגלים שהיו להם שני שרים: עורב וזאב (שופטים ז, כה), ושני מלכים: זבח וצלמונע (שופטים ח, ה). אך לא בכח מאורגן הכריעו אותנו בפעם הזו ולא בעוצמה. הכמות האדירה של הפולשים היא שמסמסה אותנו, והעובדה שלפולשים היו מנהיגים רבים ולא כוח מרכזי אחד, החלישה את האפשרות לגבש כוחות משימה נגדיים.

כוחם של המדינים לשלוט על ישראל היה בתעוזה, "עז פנים לגהינם ובושת פנים לגן עדן"⁹(9 אבות ה כ.). מרן הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר בשם אביו, שמי שיש לו בושת פנים יכול להיענש גם בגן עדן, שם "כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו"¹⁰(בבא בתרא עה.), אך עז פנים ממסמס כל דבר ועושה ממנו אין ואפס, כל ערך מתמסמס לפי אמת מידתו הקטנה. אין שום ערכיות, אין קדושה, כל הרגשה אצילית מתפרטת לפרוטות קטנות ומאוסות.

במצב זה לא יכלנו ללמוד מאהוד, שהכריע את הקדקוד הלאומי המואבי והתגבר על הפולשים, כי למדינים היו קדקודים רבים. גם את דרכו של ברק, שריכז צבא כנגד צבא סיסרא הערוך והמאורגן, אי אפשר היה ליישם במלחמת השחרור מהלחץ המדיני, כשם שלא ניתן לגרש נחילי ארבה בעזרת פלוגות צבא.

בתקופה בה שהו בארץ, הביאו המדינים את עם ישראל למסכנות, דלות וחוסר אונים שלא היו כמותם בישראל. שליטתם של המדינים בארצנו נמשכה, לא בכח הזרוע והנשק, אלא בהשפילם אותנו ובשלילת מקורות פרנסה, - "והיה אם-זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני-קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו את-יבול הארץ… ולא-ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור" (שופטים ו, ג-ד). כדי להשאיר לעצמנו מפלט כלשהו בארצנו שלנו, "עשו-להם בני ישראל את-המנהרות אשר בהרים, ואת-המערות ואת-המצדות" (שופטים ו, ב). למרות ששליטתם בנו היתה קצרה באופן יחסי, שבע שנים בלבד, השפעת השעבוד על האומה היתה קשה משעבודים קודמים: "וידל ישראל מאד" (שופטים ו, ו).

במצב מסכנות ודלות נורא שכזה, שלח ה' איש נביא להטיף מוסר לאומה (שופטים ו, ז-י). הנביא ערך עם בני-ישראל "הנהלת חשבונות" מדויקת על כל הטוב שהנחיל להם ועל היותם כפויי טובה, אבל בני-ישראל במצבם אפילו לא יכלו להגיב, ודברי הנביא נשארו כקול קורא במדבר ללא מענה וללא תגובה. הדבר בולט מאוד לאחר ההשוואה המתבקשת לתגובת העם על הטפת מוסר דומה של הנביא, המתוארת בפרק ב. אז געה כל העם בבכי, והנציח את המעמד בקריאת שם המקום "בוכים", ואילו כאן לא היתה תגובה. הדלות והמסכנות לא השאירו לחלוחית של חיוניות באומה. בני-ישראל זעקו אל ה', אבל לא עמדו להם כוחותיהם אפילו לשמוע את דבריו. קל וחומר שלא היו מסוגלים לרכז כוחות כדי להתנער מתשפוכת הפולשים הזו.

במצב לאומי מדולדל כל כך, היה גם קשה לגבש מנהיג לעם. וכשפנה המלאך אל גדעון, לקום ולעשות מעשה, ניסה גדעון להשתמט בטענה "הנה אלפי הדל במנשה ואנכי הצעיר בבית אבי" (שופטים ו, טו). את שיבטו ראה כדל ואת עצמו כלא חשוב, ואנו עומדים חסרי אונים לנוכח העובדה, שהמיועד להיות מצביא ומשחרר, לא האמין בכוחו וביכולת שיבטו ללכד את האומה למלחמת שחרור. ואכן, היה לו ממה לחשוש. גם תוך כדי תנופת הניצחונות נשמעו קולות שערערו על מנהיגותו, אנשי סוכות ופנואל נמנעו מלשתף עמו פעולה בטענות תבוסתניות (שופטים ח, ו), ומאידך בני אפרים באו בתלונות על שלא שותפו בקרבות הפתיחה (שופטים ח, א). לא היה לכך תקדים בתולדותינו הקצרים כעם. אמנם שמענו שלא תמיד הצטרפו כולם למאבק, והדבר התגלה בביקורתה של דבורה על שבטים שלא הצטרפו ללוחמים, האחד רבץ בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים, ובניו היו חקקי לב, האחר המשיך בעסקיו ושלח את אניותיו אל מעבר לים (ה, טו-יח), אך מעולם לא קמה אופוזיציה בוטה לצבא ולמנהיג בתוך שטף הקרבות.

במצב זה היה על ריבונו-של-עולם "להשקיע" הרבה כדי לשקם את האומה ולחשל לה מנהיג. היתה זו פעולת שיקום שלא היתה כמותה בישראל מימי גיבושנו הראשון לעם, כשהיינו משועבדים פיזית ונפשית למצרים. רק אז היינו זקוקים לכל כך הרבה אותות ומופתים כדי להשיב לעצמנו את כבודנו הלאומי, ומשה נצרך לאותות כדי שיוכל להסביר לעצמו ולאחרים, שאכן בידיו הופקדה השליחות.

מינוי גדעון
עבודת שיקום האומה החלה בגיבוש המנהיג. כדי שגדעון לא יופתע ויבהל מפניה אלהית ישירה לקבל על עצמו את ההנהגה, שלח ה' מלאך להכין אותו ולהודיע לו על תפקידו (שופטים ו, יא).

לא היתה זו פניה אלהית ישירה כפי שהיתה לעתניאל או לאהוד. אפילו לא היתה כאן פניה ישירה של נביא אל מצביא, כפי שפנתה דבורה לברק. המלאך התישב תחת האלה בחלקת יואש אביו, ומשך את תשומת ליבו של גדעון בשעה שחבט חיטים בגת. התיאור של המלאך הממתין תחת האלה, מלמד עד כמה נזהר הקב"ה מלפנות באופן ישיר אל גדעון. גם כך, לאחר שנתברר לגדעון, שהוא דיבר עם מלאך פנים אל פנים, הוא נבהל וחשש שמא ימות (ו, כב-כג). מה היה קורה אילו ניגלה אליו המלאך בבת אחת?

כשגדעון שם לב שיש מישהו באזור, פנה אליו המלאך בברכה, "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב). ברכה זו נראית כל כך רחוקה מהמציאות במעמד ההוא, כש"גיבור החיל" חבט חיטים בגת בהחבא להניס מפני מדין. אבל ככל הנראה, הטיפול הטוב ביותר במצבים של איבוד הזהות והביטחון העצמי הוא לעודד, ולתת אמון במי שהכוחות גנוזים בו. רק אז יש סיכוי שאכן ישתקם החולה ויתנער מדלותו. ואכן, גדעון התעשת, ובהתמרמרות מלאת זעם יצא בהתקפה על ריבונו-של-עולם, שלדבריו הזניח את ישראל בעת ההיא - "ויאמר אליו גדעון… ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל-זאת, ואיה כל-נפלאותיו אשר ספרו-לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (שופטים ו, יג). חז"ל אומרים שאותו זמן "פסח היה, אמר לו - גדעון למלאך - אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר 'בצאת ישראל ממצרים' ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו יעשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו כשם שעשה להם נפלאותיו חינם כן יעשה לנו. ואיה כל נפלאותיו"¹¹(רש"י שופטים ו יג.).

בשלב זה התערב הקב"ה עצמו בשיחה. הוא לא הניח למלאך להגיב, אלא פנה בעצמו אל גדעון וחיזקו בברכה "לך בכחך זה והושעת את-ישראל" (שופטים ו, יד). נראה כאילו עצם תגובתו של גדעון שימחה את הקב"ה, ולכן התעלם ממשמעותה המילולית, ושמחה זו היתה כשמחתו של רופא השמח בתגובה רפלקסית בריאה בשעה שמכה על עצב של חולה, אפילו אם כתוצאה מהתגובה נגרמת אי נעימות. אך לא רק זאת, גם את תוכן דבריו של גדעון פירש הקב"ה כתביעה להעמיק ולהתיחס לעם ישראל על פי סגולתם, שאינה נבחנת על פי מעשיהם. ריבונו-של-עולם התיחס לעצם כוונתו של גדעון ולא למשמעותן הפשוטה של המילים. יתכן שלגדעון עצמו היה קשה להגדיר לעצמו את כוונתו, ולכן נשמעה זעקתו כהטחת דברים כלפי שמיא. התיחסות לדבריו במישור השטחי, המילולי עלולה היתה לאבד את ניצני ההתעוררות של גדעון, ולכן "ויפן אליו ה'" עצמו, "ויאמר לך בכחך זה", "בכח הזכות הזה שלמדת סנגוריא על בני, כך דרש ר' תנחומא"¹²(רש"י שופטים ו יד.).

מלאך היה עלול לטעות ולחשוב, שאין בדבריו של גדעון סנגוריא, שהרי אם נבחן את דברי גדעון על-פי אמות מידה פשטניות, נראה שגדעון לא התנצל על חטאי העם, לא הביע חרטה, לא האשים אחרים במצב האומה ואפילו לא התחנן בסגנון המוכר והמקובל - "לברית הבט ואל תפן ליצר"¹³מתוך תפילת ימים נוראים.. הוא גם לא עמד בתפילה כמנהיגינו הגדולים משה¹⁴(ראה שמות לב יב וכן במדבר יד טו.) ויהושע¹⁵(יהושע ז ט.), שאמרו "עשה למען שמך" או "מה יאמרו הגויים", ואת דבריו ניתן היה להבין ככפירה בהשגחה האלהית. בראיה שטחית דבריו היו עלולים להתפרש ככפיות טובה על כך, שלמרות האכזבות מהעם שחטא ונושע ושב לסורו, עם כל זה לא הזניח ה' את עמו ופנה אליו לקום ולהושיעו גם הפעם. והוא, במקום להכיר טובה, הטיח דברים בוטים. לכן לא הפקיד הקב"ה את התגובה לדברי גדעון בידיו של המלאך, ומעומק שרשי ההויה הופיעה הקביעה: "לך בכחך זה והושעת את-ישראל". בכח יכולת החדירה שלך לעומק סגולת ישראל, שהיא היא השורש והבסיס להבין את אמיתת מערכת היחסים בין העם לאלהיו, "בכח הזכות הזה שלימדת סנגוריא על בני" שהוא עצמו גם הכח המאפשר את נצחוננו על כל משעבד ומעיק.

אמנם גם המלאך כבר גילה יכולת להתיחס לעיקר ולא לטפל הנראה. הוא כבר הגדיר את גדעון כגיבור חיל, למרות שבראיה שטחית התגלה לפניו פחדן שהתחבא מהמדינים כדי לחבוט מעט חיטים לכלכלת משפחתו תוך כדי חילול יום-טוב (גדעון עצמו הרי קבע, שאמש הקריא לו אביו את ההלל, ואם כך, הפגישה ביניהם היתה ביומו הראשון של פסח, וחביטת חיטים ביום-טוב היא איסור דאורייתא). למרות זאת, זיהה המלאך בפעולתו זו של גדעון גבורה. בשלב זה היתה הסנגוריא על גדעון קלה באופן יחסי. יתכן שהמלאך גם ידע את מה שגילו לנו חז"ל, שאביו של גדעון חבט חיטים בגת, וגדעון, מתוך דאגה לאביו הזקן, ביקש להחליף את אביו בעבודה זו, כדי שאם יבואו המדינים ייקל עליו, הצעיר, להימלט¹⁶(רש"י שופטים ו יא.). זו היתה גבורה, ויתכן שאליה התיחס המלאך כשבירכו והגדירו כגיבור חיל. ולעניין חילול יום-טוב, יתכן שהיה בעבודתו משום פיקוח נפש שדוחה את הלכות יום-טוב. אבל גם בכוחו של מלאך לא היה די כדי לחדור ולחשוף את עומק הרצון שעמד מעבר לצורת הביטוי התוקפנית של גדעון, וליחס לדבריו משמעות חיובית. ואכן, ריבונו-של-עולם בעצמו עשה זאת.

כדי לשקם אדם שאיבד את דרכו ואישיותו מתפוררת, לא יועילו מחאות, תביעות ותוכחות, שישוב לדרך הנכונה. הדרך היחידה לשיקום היא החזרת ביטחונו העצמי ושיווי המשקל הבריא, וזאת ניתן לעשות רק בחדירה אמיתית לרבדים האמיתיים בנפשו וחיזוקם. רק אז יוכל להאמין שיש בידו לעשות ולהצליח.

הוראת שעה בהקרבת הפר
כשאדם מאבד את זהותו, אינו מאמין בכוחו וחי את חייו ברדידות שטחית, לעתים יש צורך לנער אותו בעזרת שינוי בדפוסי חייו, גם אם הם אמיתיים ומתאימים לו במצב נורמאלי. וכשניכר שהאדם הפך אסיר למסגרות חייו השבלוניות והוא מקיים את המוטל עליו כמצות אנשים מלומדה, כמכניקה של חיים, מבלי שיבטא דרכם את אישיותו ומבלי שהעשיה תעורר ותפרה אותו, הניעור חייב להיות חזק ביותר. וככל שהמטפל הינו מעמיק וסמכותי יותר, יש בידיו עוצמה ותעוזה לחדור לרבדים עמוקים יותר של רצונו ונפשו של המטופל ולהתאים לו פעולות, שבהן יצליח לבטא את רעננותה של הנשמה הטהורה השוכנת כל חייו בפנימי פנימיות עומק החיים.

לפעמים יהיה על המטפל להורות למטופל להשתמש בכלים מזדמנים כדי לנצל התעוררות מזדמנת, וזאת למרות שכלים אלו אינם מתאימים למגמה הכללית, ובמצב תקין טוב יותר שלא להזדקק להם. אך עתה, כדי שההתעוררות לא תדעך ואולי אפשר יהיה אפילו ללבותה, טוב לחרוג מן השגרה. הדבר נכון ברמה האישית וגם ברמה הלאומית.

מיד אחרי הודעתו על השליחות ציוה ה' על גדעון מקבץ של הוראות שעה (ו, כה-כו), שמטרתן הפשוטה והנגלית היא, לנקות את בית יואש אבי גדעון מעבודה זרה. לכאורה אפשר היה לעשות זאת על-ידי השחתת מזבח הבעל וכריתת האשרה, אך ריבונו-של-עולם הורה לגדעון בהוראת שעה לא להסתפק בכך אלא להשתמש בשברי כלי הפולחן של העבודה הזרה לעבודת ה'!

חז"ל מלמדים ששמונה דברים הותרו באותו לילה: חוץ, לילה, זרות, כלי שרת וכלי אשרה, עצי אשרה, מוקצה ונעבד¹⁷(תמורה כח:). עבודת ה' בקרבנות מותרת בבית המקדש בלבד, ובזמן גדעון הותרה העבודה רק במשכן שילה, ואילו לגדעון הותר להקריב קרבן מחוץ למשכן; הקרבנות קרבים ביום בלבד וכאן הותרה עבודת קרבנות בלילה; את עבודת ההקרבה יכולים לעשות הכהנים בלבד וגדעון לא היה כהן אלא זר; אסור להקריב קרבן אלא בכלי שרת וכאן הקרבן נעשה בלי כלי שרת; כל דבר שהוקדש לעבודה-זרה פסול לעבודת ה' ואילו כאן הותר להקריב בעזרת כלי אשרה ועצי אשרה פר שהוקצה לעבודה-זרה ונעבד.

על עבודת הקרבנות הקפיד ריבונו-של-עולם שתהיה מדויקת על פי חוקיה המדויקים והמפורטים לפרטי פרטיהם בתורה. שינוי כל שהוא, ואפילו רק במחשבה ובהרהור, מפגל את הקרבן ופוסל אותו, ושינוי מעשי עלול לגרום מוות למקריב: נדב ואביהו מתו ביום חנוכת המשכן על שהקריבו אש זרה¹⁸(ויקרא י א-ב.). ואילו כאן, הורה הקב"ה עצמו על מקבץ של שינויים בהקרבת הקרבן בהוראת שעה לצורך השעה.

הסכנה שבשקיעה בדלות ובמסכנות היתה גדולה. מסכנות זו היתה עלולה להפוך למחלה כרונית חשוכת מרפא. ולכן, ברגע שנמצא האיש, שכוחות החיים עדיין מפעמים בנפשו, היה עליו לפעול מיד. לא חשבון ארוך טווח הונח ביסוד הציווי כי אם הוראת שעה.

את אותה תעוזה, שהפנה גדעון לראשונה כלפי המלאך בלימוד סנגוריא על העם, ואשר קיבלה לגיטימציה על ידי ריבונו-של-עולם, יהיה עליו להפנות לתפקידו החדש: ריכוז הכוחות הישראליים לעבודת ה'. ולכן נצטוה גדעון להקים מזבח "על ראש המעוז הזה" (שופטים ו, כו). כקומה שניה למזבח אותו בנה לאחר שנתגלה אליו המלאך - מזבח שעליו לא הקריב קרבן - הוקם עתה המזבח לשם הקרבת קרבן¹⁹(רש"י ורד"ק שופטים ו כו.). מכל אחת מהוראות השעה היה עליו ללמוד דבר ולפעול ליישמו.

בדרך כלל עבודת הקרבנות אסורה בלילה, עליה להיות בהירה ומדויקת, ואילו כאן הותר לגדעון להקריב בלילה. בלילה נקודות האור מפוזרות, וחוסר הבהירות והבלבול שולטים. גדעון היה אמור ללמוד להכיר את נקודות האור המנצנצות גם בלילה, נקודות אור המגיעות אלינו ממרחקים ועמקים שביום אין לנו בהם השגה, ולדעת לנתב בעזרתם את דרכו. יהיה עליו לחשוף את נקודות החיים שעדיין מצויות בעם בעומקים בלתי צפויים, ולעתים ניכר רק הד קולם כאור הירח המשקף לנו את אור השמש, אך רק בעזרתן יוכל גדעון להתקדם עד עלות השחר.

הדרך הסלולה בעבודת ה' חייבת להיות מתוך שייכות פנימית, ולכן חייבת עבודת הקרבנות להעשות דוקא בתוך המקדש במיומנות העובדים ולאחר הכשרתם הרוחנית לכך, וכן בכלים המקודשים במיוחד לעבודת ה'. אך מכיוון שהשעה דוחקת, ומחלת ה"מסכנות" אורבת בשער, יהיה על גדעון להשתמש בכל כוחות החיים האמיתיים והבריאים הקיימים באומה, גם אלו המצויים מחוץ למקדש ומוגדרים כזרים, והותר לו לשחוט קרבן בחוץ.

לצורך הקרבן, היה על גדעון להשתמש גם בכלים, שלא הוכשרו לעבודת הקדש, כדי לשמור על כוחותיהם, שהינם חיוביים ביסודם, וללבותם לעבודת ה', בדרכים לא שגרתיות, בהוראת שעה.

אך לא די בזאת. לעתים רצון חי ובריא מחפש לו דרכי ביטוי, וכשהדרכים המדויקות חסומות או לא ידועות, הוא מוצא לעצמו דרכים חלופיות עקומות. מנהיג גדול חייב לרדת ולחשוף את עומק הרצון הטמון בכל מעשה. גם על גדעון הוטלה שליחות כזו, היה עליו לחדור אל תוך המגמה הפנימית, לחזקה, ולעזור לאומה למצוא לנשמתה דרכי ביטוי אמיתיות.

אחרי פלישת המדיינים הקדישו בני-ישראל פר, והקצו אותו לקרבן תודה אותו יקריבו לעבודה זרה בשעה שישתחררו מעול הגויים²⁰(מלבי"ם שופטים ו כה.), ויש אומרים שאותו עצמו עבדו. מגמת החרות טובה היתה ורצויה, והרצון להוקיר תודה על החרות, הוא שיכלול מגמת החרות. אבל בני-ישראל הקדישו את התודה לעבודה זרה. גדעון נצטווה להתעלם מכוונתם המעשית ולהתיחס אך ורק לעומק רצון החרות שפיעם במקור מחשבתם, ולהקריב אותו לה', למרות שבדרך כלל העבודה הזרה היא תועבה, המנוגדת ומרוחקת באופן מוחלט מהקודש בכלל ומעבודת הקרבנות בפרט. במצבה של האומה אחרי שבע שנות דלדול לא התאפשרה הפריבילגיה לשבר את ניצוצות החיים האלו של שאיפת החרות הטהורה וללבותם על ידי כלים אחרים, כשרים יותר. אי אפשר היה להרוג את הפר, שהוקדש לעבודה זרה, ולהקדיש אחר. היה חשש שמא המתת הפר תמית גם את שאריות רצון החרות, ולכן נצטוה גדעון להקריב את הפר עצמו יחד עם פר-השור אשר לאביו.

צורך השעה הכריח להקריב את הפר המוקצה לעבודה-זרה לשם עבודת ה' ולהתעלם ממחשבותיהם של ישראל, כדי שיוכל גדעון ללמוד וללמד את בני דורו, שכל מחשבה הנובעת ממצוקה וממסכנות, אינה בת תוקף דיה כדי לקלקל כוונה שורשית ואמיתית. גם אם בני-ישראל חשבו להודות בבוא העת על חרותם שתגיע לעבודה-זרה, צריך היה להתיחס לאמיתת המחשבה המקורית, ולהתנער מהמגמה החיצונית של עבודה זרה, שבמסכנות יסודה. בהעלות הפר לקרבן לה', יעלה הערך הכללי של תשוקת החרות ותשוקת ההודאה עליה למקורה.

הוראת שעה נוספת היתה, להשתמש בעצי האשרה כעצי המוקד להקרבת פר זה. האשרה ביטאה את הרצון להתבטל בפני עצמתו ושורשיותו של הצומח. תפארת העץ מתגלה בחוסנו ובעמידתו היציבה למרות המהפכים בתנאי אקלים ובדורות החיים הסובבים אותו. העץ הפך לסמל ולמקור תקוה לעם שכה נרמס והושפל. בשפלותם ראו בני-ישראל בעץ ותפארתו את פסגת השאיפות, והפכו אותם לאלהים. אין לבטל את המחשבה במקורה לראות את הגודל שבעץ. עמנו אף הושווה לעץ "כימי העץ ימי עמי" אמר ישעיהו הנביא²¹(ישעיה סה כב.) אבל רק כאמצעי להקרבה והתקרבות אל המקור האלהי המופשט, וחס וחלילה לא כמטרה עצמאית. לכן הורה הקב"ה לגדעון להעמיק את התודעה לכך בהוראת שעה, שתיקבע בנפשנו לשנים. את האשרה הצטוה גדעון לכרות ולעשותה לעצי המוקד, להפכה לחומר הבערה של הקרבן לה'.

גדעון היה "זר" בעבודת הקרבנות. אבל באותה שעה, נצטוה למלא תפקיד, שהכהנים התרשלו במילויו, ולהוציא לפעל את הקדושה הבלועה באומה. בהוראת שעה נצטוה גדעון לעשות זאת בעבודת "פולחן", אך בשלב הבא יהיה עליו לעשות זאת במרחבי החיים עצמם.

גדעון אמנם פחד לקיים את צו ה': "ויהי כאשר ירא את-בית אביו ואת-אנשי העיר מעשות יומם, ויעש לילה" (שופטים ו, כז). הוא חשש מזעמו של אביו, אך למרבה הפלא גילה שדוקא אביו עזר לו. כאשר באו אנשי העיר בטענות וביקשו להרוג את גדעון, שהעיז להרוס את מזבח הבעל, השיב להם אביו תשובה הגיונית וניצחת, והם סברו וקיבלו (ו, ל-לא). אדיקותם בעבודה-זרה היתה כנראה שטחית למדי אם בתשובה כל כך פשוטה הצליח יואש לשנות את החלטתם הראשונה להרוג את גדעון. יואש גם הנציח את המעשה בהסבת שמו של גדעון ל"ירובעל" (ו, לב). עובדה זו מעידה בבירור, שהאב האמין, שהתזכורת היום-יומית של המעשה, לא רק שלא תגרום לבנו נזק, אלא היא תיזקף לתפארתו. האב, שחצרו היוותה מרכז לפולחן הבעל, ידע כנראה כבר אז את מה שאנו יודעים היום, כמה שטחית היתה דבקותם של ישראל באותו זמן בעבודה-זרה. וגדעון יכול היה ללמוד מתוך בית אביו, שבהסרת כלי הביטוי השליליים תתאפשר ההופעה הישראלית הבריאה כשם שהתגלו אומץ ליבו וחכמתו של אביו.

גבורת גדעון
בהסתכלות "אוביקטיבית" גדעון לא נראה גיבור: הוא חבט חיטים בהחבא, וכשפנה אליו ה' במפורש לקום כדי להושיע את ישראל, פקפק אם אכן הדברים מכוונים אליו. כשניתן לו האות לכך כפי שביקש, והמלאך המתין עד שהוקרבה לו המנחה, החל פתאום לפחד פן ימות בגלל שראה מלאך ה' פנים אל פנים. לאחר שנוחם על כך והתעודד, נצטוה לנתץ את הבעל והאשרה שבבית אביו, "ירא את בית-אביו ואת-אנשי העיר מעשות יומם, ויעש לילה". גם כשרוח ה' לבשה את גדעון, לאחר שנאספו מדין עמלק ובני קדם בעמק יזרעאל, ביקש גדעון אות שירמוז לו על ההצלחה, וכשנתקיים - ביקש אות שני. למרות ששני האותות נתקיימו ולמרות שה' הדריך אותו בהדרכה מפורטת כיצד לבחור את הלוחמים, גם אז מצא הקב"ה צורך להוסיף לחסנו מפני הפחד "ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה' קום רד במחנה כי נתתיו בידך, ואם-ירא אתה לרדת, רד אתה ופרה נערך אל-המחנה" (שופטים ז, ט-י).

בכל אחת מהעובדות האלו לא ניכרת גבורתו של גדעון, וכשמצרפים את כולן יחד הרי דמותו עלולה להצטייר כדמותו של הססן מובהק. כך אמנם נראים הדברים לכל קורא מקרא בלתי משוחד, אבל המלאך ברכו כבר בפגישתו הראשונה והגדירו כגיבור חיל "ה' עמך גיבור החיל". בדבריו קבע המלאך בגדעון את המחויבות לציפיות שתלו בו, ואכן גדעון עמד בציפיות, ואחרי כל העידוד והחיזוקים התעשת ובתושיה רבה חשף את חולשת המדינים, שאמנם היו רבים "כחול שעל-שפת הים לרב" (שופטים ז, יב), אך מעורטלים מכל חוסן, עצמה וגבורה. בעזרת קולות נפץ של כדים ריקים מסביב למחנה מדין, ובעזרת לפידים ותקיעת שופרות חדר אל המחנה עם שלוש מאות לוחמיו, מוטט את רוח הקרב של המון הפולשים, שכנראה לא היתה חזקה מעולם, כפי שהעידה שיחת שומרי המחנה, ובתנופה הכה בהם מאה ועשרים אלף שולפי חרב, רדף אחריהם והניסם אל מחוץ לגבולות ישראל.

את ניהול הקרב בתושיה ובתעוזה מייחס הכתוב לגדעון עצמו. על-פי הכתובים ניכרת תושיתו במלחמה, ומתגלה כתושיה גדולה מזו של יהושע במלחמת העי. שכן את תכנון הקרב בעי מייחס הכתוב לקב"ה²²(יהושע ח ב, יח.). ה' הדריך את יהושע לשים לעיר אורב מאחריה, ובהנחיה זו עזר לו גם לעמוד בנטל האחריות הכבדה שבפיקוד על כוחות לוחמים מפוצלים. ואילו כאן התכנון כולו נעשה בידי גדעון. הוא חילק את לוחמיו לשלושה ראשים וקיבל על עצמו את האחריות למבצע המשולב, הוא המציא את התכסיס של יצירת מהומה בניפוץ הכדים, בתקיעת השופרות ובהבערת הלפידים, וגם קבע את סיסמת הקרב "לה' ולגדעון" (ז, טז-יח). בשלב זה כבר לא הצטנע גדעון בענוות יתר ולימד את הלוחמים את הפרופורציות הנכונות שהתגלו במלחמה זו, שה' מסייע למי שנאזר בגבורה לעשות חיל.

השופרות
גדעון השתמש במלחמה זו בשופרות, ולא כפי שנצטוינו בתורה לתקוע בחצוצרות, בצאתנו למלחמה על הצר הצורר אותנו²³(במדבר י ט.). השימוש בשופר בקרב מזכיר את מלחמת יריחו, שגם בה השתמשנו בשופרות על פי צו אלהי מפורש²⁴(יהושע ו ד, וראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 69.). בשתי מלחמות אלו היה צריך לגלות ולהדגיש את המקוריות הטבעית של האומה, והקולות שבקעו מהכוחות הלוחמים יצאו מכלי תרועה טבעיים. השופר מעובד מחומר טבעי ואילו החצוצרות נוצרו על ידי האדם בכשרונו הטכני²⁵בעניין משמעות החצוצרות והשופר ראה 'מאמרי הראי"ה' עמ' 147.. במלחמה רגילה עלינו להשתמש בכל כישורינו הטכניים המורכבים והמשולבים. את כל חכמת האדם עלינו לגייס, בכדי להתגבר על הצר הצורר אותנו. אבל בשתי מלחמות אלה היתה חשיבות מיוחדת להזכיר את מקור הכוחות הטבעיים הישראליים, שהם המקור שאותו עלינו לצקת בכל המכשירים.

מלבד העובדה שהשופר עשוי מחומר טבעי הוא מזכיר לנו שני מאורעות יסוד בחיי האומה: עקידת יצחק²⁶(בראשית כב יג.) ומתן תורה²⁷(שמות יח טז.). שני מאורעות שבהן לא היתה חשיבות לתחכום או לתושיה, אדרבא, הם היו יכולים רק להפריע. בשני המאורעות הללו התגלתה האהבה והשייכות הנשגבה והבלתי אמצעית של אבות האומה לה' ושל ה' לאומה. השופר, ולא החצוצרה, שימש בידי גדעון להגביר את מבוכת המדינים, התעוררות הכוחות הטבעיים והרעננים של האומה אחרי כל הדלדול וההשפלה הממה אותם. (באסוציאציה ניתן להשוות את תקיעת השופרות הזו לתקיעת השופר בראש השנה שמבלבלת ומערבבת את השטן²⁸(ראש השנה טז:)).

את התחושה, שהקול הנצרך למלחמה זו הוא באמת קולו הטבעי של השופר, הרגיש גם העם באינטואיציה הטבעית, שהחלה לפעם בו מחדש. כשנזעקו לקריאת גדעון (שהיתה גם היא בתקיעת שופר (ו, לד)), והתכנסו לקראת יציאה לקרב, הביאו איתם שופרות גם מבלי שנתבקשו, וכששבו כל אלה שכרעו בנחל לבתיהם, השאירו את שופרותיהם בידי הנשארים (שופטים ז, ח). העם חש כנראה בחושיו הטבעיים, שהשופר יהווה מרכיב בניצחון. ועצם האינטואיציה הזו מעידה על חזרת הבריאות הישראלית.

על תופעה דומה כבר למדנו בכיבוש יריחו. תוך כדי דיבורו של יהושע, כשהוא הורה לעם על הפעולות שנדרשו ממנו כהכנות לכיבוש, נאמר "ויהי כאמר יהושע אל-העם" - הביטוי "כאמור" מדגיש את מהירות הביצוע הנובעת מתוך שייכות להוראה - "ושבעה הכהנים נשאים שבעה שופרות היובלים לפני ה' עברו ותקעו בשופרות, וארון ברית ה' הלך אחריהם"²⁹(יהושע ו ח.).

גדעון ניצל אמצעים טבעיים וראשוניים כמכשירים לניצחון. עוד לפני שהניף חרב הוא ניצל את הלילה להטלת מורא על המדינים. הלילה מפחיד את הזר, ואילו בעל הבית יכל להעזר בו. גם את הכדים, השופרות והלפידים ניצל גדעון, ובאמצעותם שמט את הקרקע מתחת רגלי הפולשים ורופף את כוח אחיזתם המלאכותית בארץ. ואילו העם, שבעלותו הטבעית על הארץ חזרה להתגלות ולהראות, רדף אחרי המדינים עד חרמה בתכנון ובהנהגת המצביא, שבעזרת ה' גילה את הכוחות הבריאים המצויים גם בצעיר בבית אביו, שאלפו הוא הדל במנשה.

במקביל לטיפול במנהיג, גם העם עבר טיפול לחשיפת הכוחות הבריאים הגנוזים בקרבו, הכוחות, שהדלות והדלדול לא עשו בהם שמות ולא פגעו בהם. גדעון שלח שליחים אל בני אשר, זבולון ונפתלי (ו, לה), השבטים שבאזור נחלתם בעמק יזרעאל היה הריכוז הגדול של מדיינים. ניתן אמנם להסביר בפשטות מדוע בחר דוקא בשבטים הללו: הם סבלו במיוחד מהמדיינים ולכן ניתן לצפות, שתהיה להם מוטיבציה גדולה להילחם ולנצח. גם קירבתם לשדה המערכה יכולה היתה להוות שיקול, וגם העובדה, ששבטים אלו הוכיחו עצמם במלחמת דבורה וברק (שופטים ה, יח). אבל מעניין, שדוקא שבטים אלו מיצגים בישראל את הגוון של התגלות כוחות הטבע הבריא באומה: נפתלי האילה השלוחה, שארצו ממהרת להוציא פירותיה³⁰(בראשית מט כא, וברש"י.). זבולון הסוחר, שלחוף ימים ישכון³¹(בראשית מט יז.) ואשר הטובל בשמן רגלו ונותן מעדני מלך³²(בראשית מט כ, ודברים לג כד.).

שלושים ושנים אלף איש התאספו לקריאתו של גדעון, אך הוא הכריז בפניהם במצות ה', שכל הירא והחרד, ישוב לנחלתו (שופטים ז, ג). לא היתה זו קריאה רגילה של משוח מלחמה המחוייב להכריז על כך לפני יציאה למלחמת רשות, זו היתה מלחמת מצוה ובמלחמת מצוה אין שחרור גם לחריגים. רק ממלחמת רשות נפטרים. רק אז מי שארס אישה ולא נשאה, נטע כרם ולא חיללו, בנה בית ולא חנכו, פטורים מלצאת עם עורכי המלחמה³³(דברים כ ה-ח, ורמב"ם הל' מלכים ז ד.). אמנם יתכן שפחדנים מנופים מהכוחות הלוחמים גם במלחמת מצוה, כדי שלא יזרעו מורך בקרב הלוחמים, אבל נמצא ספק בדבר בין פוסקי ההלכות³⁴(ראב"ד הל' מלכים ז א.). ואילו כאן לא חלקו הפוסקים, ולמרות שמלחמה זו היתה מלחמת מצווה, דרש ריבונו-של-עולם לנפות את הפחדנים מחשש "פן-יתפאר עלי ישראל ידי הושיעה לי" (שופטים ז, ב). הכוונה היתה להביא לכך, שמעטים ינצחו את המוני המדיינים, כדי שישראל ידעו שמה' היתה התשועה ממדין.

אך אם כך הדבר, מדוע באמת לא השאיר הקב"ה רק את הפחדנים? אילו נצחו, ודאי היה ניכר שהניצחון לאלהים הוא?

לחשש מהתפארות הלוחמים לא מצאנו תקדים בתולדות העם. במצבים בריאים של האומה, לא מנע הקב"ה את כל עם המלחמה מלצאת ולכבוש עיר אחת. להפך, כאשר פנה אל יהושע לפני כיבוש העי, עיר קטנה, שלדברי המרגלים שתרו אותה יכלה להפוך לטרף קל לשלושת אלפי איש, דרש הקב"ה מיהושע לקחת למלחמה זו את כל העם³⁵(יהושע ח א.), ולא חשש שמא בני-ישראל יזקפו את הניצחון לכוחם ועצם ידם. כל זה נכון כשהאומה היתה בריאה, החזק מכיר במגבלותיו ויודע שה' אלהינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל. אך כשהאומה נמצאה במצב מדולדל, עלול היה הניצחון לסמא את עיני הלוחמים, וישראל היו עלולים לטעות ולזקוף את הניצחון לעצמם. "תחת שלוש רגזה ארץ... תחת-עבד כי ימלוך… ושפחה כי-תירש גבירתה"³⁶(משלי ל כב-כג.) בחולשתו נוטה החלש להתפאר בהצלחותיו ולהקטין את חלקם של אחרים. היה צורך, איפוא, להפקיד את המלחמה ביד מספר לוחמים מועט כדי שיבחינו כולם, שהניצחון הושג בעזרת ה'³⁷ראה 'עין איה' ברכות ח"א עמ' 57.. אמנם הקב"ה יכול היה להמם את מחנה מדין כשם שעשה בימי חזקיהו³⁸(מלכים ב' יט לה.), ואז היה המעשה האלהי ניכר עוד יותר, אבל ריבונו-של-עולם רצה לשקם את העם ולא רק את האמונה, להחזיר לאומה את ביטחונה העצמי ולגלות בה את הכוחות הבריאים, שיכולים להוציא אל הפעל את הרצון האלהי בטהרה.

עם הכרזת גדעון "מי-ירא וחרד ישב ויצפֹר מהר הגלעד" (שופטים ז, ג), נסוגו למעלה משני שליש מן המתאספים שהיה להם העז להתקבץ למלחמה. שלושים ושנים אלף איש התקבצו לקריאה הראשונית לצאת לקרב, מתוכם נסוגו עשרים ושנים אלף. כשנשלחו הפחדנים נותרו רק עשרת אלפים איש מול צבא מדין שהיה "כארבה לרב" (שופטים ז, יב). אך ריבונו-של-עולם לא הסתפק בסינון הזה ותבע מגדעון לשוב ולבחון את הנותרים על המים, להציג לבד את מי שלא כרע אפילו לשתות מים, שכן הוא בודאי לא יכרע לפני האויב. אם יכלו המדינים לדלדל את האומה ולהפחידה מהצל של עצמה, ניצחוננו עליהם יהיה על ידי אותם כוחות, שלא הסכימו לכרוע גם בעקבות השעבוד, ומחלת הדלדול לא פגעה בהם. על גדעון הוטל לחשוף כוחות אלו.

גדעון נצטוה להעמיד את הלוחמים ליד המים לבחינה. משמעות המים כמקור ראשוני טהור ומטהר ידועה. מראשית הבריאה ריחפה רוח אלהים על המים³⁹(בראשית א ב.), המים שקדמו לכל הרכבה עולמית, שזימנה חטא בעקבותיה. הטמאים נטהרים במים, ולעתיד תמלא הארץ דעה את ה' "כמים לים מכסים"⁴⁰(ישעיה יא ט.). בבחינה זו נחשפו היחידים שלא כרעו, אותם יחידים שנשארו בני חורין גם כשהכל מסביבם התמסמס, אותם אפשר היה לגבש לגרעין בריא, שיסחוף אחריו את האומה כולה להתנער משעבודם של המדינים.

גדעון עצמו לא נבחן על המים, את תעוזתו ואת רגשי החרות הטבועים בקרבו הוא חשף כבר בסגנון הסנגוריא שאמר על ישראל, בה גילה שאפילו בפני ה' לא יכרע כשהדבר נוגע להצלת ישראל. הדבר מזכיר את מסירות הנפש של משה, כשמסר את נפשו להצלת האומה אחרי חטא העגל⁴¹(שמות לא יא-יד.).

אחרי הטיפול הארוך במנהיג ואחרי האותות, שהעידו על העזרה האלהית שתהיה במלחמה, יצאה גבורתו של גדעון לפועל בקרב והצליחה. בעקבות ההצלחה החלו הכוחות הטבעיים באומה לפעם, ורבים הצטרפו ללוחמים. אך גם כשחזרו הכוחות הלאומיים לתפקידם, הם לא תיפקדו בשלמות ובאיזון.

עוד במהלך הקרב ספג גדעון ביקורת משני כיוונים: מכיוון בני אפרים ומכיוון בני הערים סוכות ופנואל. בני אפרים נעלבו על שלא שותפו במהלכי הקרב הראשוניים. תמיד הם היו הראשונים שהתיצבו לדגל. עם אהוד - "בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים, וירדו עמו בני ישראל מן-ההר והוא לפניהם" (שופטים ג, כז), ואף דבורה בשירתה שיבחה את מסירותם "מני אפרים שרשם בעמלק" (שופטים ה, יד). ודוקא גדעון בן שבט מנשה אחי אפרים התעלם מהם ולא זכר את חסדם וגבורתם בעבר. הם נעלבו כשגילו שהקרב בעיצומו ולהם לא נותר אלא להצטרף כלוחמים פשוטים, והתלוננו מתוך רצון למעורבות רבה יותר בקרב. "מה-הדבר הזה עשית לנו", הם קבלו, "לבלתי קראות לנו כי הלכת להלחם במדין, ויריבון אִתו בחזקה" (שופטים ח, א). בני אפרים היו חזקים, טענותיהם חזקות וביקורתם היתה חזקה, אבל העיקרון שאותו הציגו היה רצוי ומקובל. אין צורך לפרש כדברי המפרשים האומרים שהתמרמרותם של בני אפרים היתה משום "שיהירים היו ועינם צרה בהצלחת אחרים"⁴²דעת מקרא שופטים ח א.. אפשר בהחלט להסביר שהם באמת רצו להשתלב במרכז העשיה.

במקרה אחר היה מתאים שגדעון יתחשב ברצון חיובי זה ויצרפם מן ההתחלה לכוחות הלוחמים. מנהיג חייב לעודד ולהשתמש בכוחות החיוביים השואפים לקום לעזרת העם. אך הפעם ריבונו-של-עולם הוא שהתווה את הקריטריונים לגיוס. הוא שדרש לפתוח את הקרב רק בעזרת הנבחרת של אלו שלא כרעו, ושהתשועה תתחיל דוקא בדרך שיהיה ניכר בה שהיא תשועת ה', לוחמים מקצועיים היו גורמים להחלשת הרושם הזה.

גדעון צרף את בני אפרים לשורות הלוחמים בשמחה והפיס את דעתם בענוה, בכבוד ובהוקרה להשתלבותם בתנופת הלחימה מיד כשראו שהקרב החל. "ויאמר אליהם, מה-עשיתי עתה ככם, הלא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח, ב). גדעון המעיט בערך מעשיו והגדיל את מעשיהם הרי הם לכדו את עורב וזאב. את תחילת הקרב ואת תפקידו כמנהיג בקרב הקטין בעיניהם. מה עשיתי ואם עשיתי מה זה משנה "עתה ככם", מרגע זה נוכל לפעול בתנופה יחד. ביטוי ענוותני זה אכן הרגיע את הרוחות והשיב לאומה את אחדותה.

גדעון היה עלול באותה מידה להשיב לבני אפרים תשובה מתנשאת, הוא היה יכול להבליט את כל האמת, שצעדי פתיחת המלחמה הוכתבו על-ידי ריבונו-של-עולם, והוא שקבע לצרף לכח הפותח רק את הנבחרים, שנבחנו על פי הדרכתו. והעובדה שבני אפרים לא היו ביניהם מלמדת שה' הוא זה ש"העמידם בפינה". אמירה מסוג זה היתה מחדדת את המתח, פוגעת בבני אפרים ומזמינה תגובה שסופה היה עלול לגרום פירוד נורא בין השבטים, כפי שאכן היה בימי יפתח. יפתח לא ידע, או שלא רצה להשיב כראוי לטענות דומות של בני אפרים, ובעקבות זאת נשחטו רבים מבני אפרים על מעברות הירדן (יב א-ו).

הויכוח עם בני אפרים נסתיים באהבה ובשותפות, אך תושבי שתי הערים סוכות ופנואל, לא די שמתוך ספקנות פחדנית מהססת לא סייעו לאחיהם הלוחמים בלחם ובמים, אלא הם גם החלישו בדבריהם את הלוחמים. למרות, שבעיניהם ראו את הצלחותיו של גדעון ואת מנוסת המדיינים, לא השתחררו מן הפחד, ובטיעוניהם התבוסתניים היו עלולים לגרום למורך לב בקרב הלוחמים.

כשגדעון הגיע עם לוחמיו לסוכות ולפנואל וביקש מתושביהן לתת לחם ומים ללוחמיו, הם השיבו: "הכף זבח וצלמונע עתה בידך כי נתן לצבאך לחם" (שופטים ח, ו). גדעון לא עצר את תנופת המרדף למרות עיפות הלוחמים, אך בשובו מהמרדף לא מחל! את בשר אנשי סוכות דש בקוצי המדבר ובברקנים ואת מגדל פנואל ניתץ והרג את תושבי העיר (ח, יג-יז). כמנהיג לאומי גדול ידע גדעון להבחין בין ביקורת בונה לביקורת הורסת. את הביקורת הבונה של בני אפרים ידע לכוון לתועלת האומה, אך בביקורת המשחיתה טיפל ללא רחמים.

בתום המלחמה עשה גדעון אפוד משלל המדינים. חז"ל מסבירים "ולמה עשה אפוד? לפי שמנשה לא היה באבני האפוד כי אם אפרים, ולא היה לו מזל, לפיכך עשאו. ואף-על-פי שעשאו לשם שמים, היה למכשול לכל ישראל"⁴³(ילקוט שמעוני שופטים סד.). ומכיוון שהיה גוון רוחני כלשהו באפוד, "ויזנו כל ישראל אחריו" (שופטים ח, כז).

לפי דברי חז"ל ששמו של מנשה לא היה באפוד, נראה שאין לו ייחוד מסויים הבא לידי ביטוי בשמות שבאפוד. תופעה דומה נמצא בערבה, שאין לה ייחוד משלה, ודווקא עמה אנו מקיפים את המזבח⁴⁴(סוכה מה.), כי על ידה אנו רואים בבירור את הסגולה הפנימית, שאינה מכוסה במעשים פרטיים⁴⁵ראה 'שפת אמת' עה"ת סוכות תרל"ד ד"ה "מצוות ערבה".. עבודתו המיוחדת של גדעון היתה להביע שאנו עם קדוש, וגם בכל מצבינו הדלים קיימת בנו סגולת ישראל.

כמה נורא שלאחר שמוצאים סנגוריא כזו על ישראל, ומגלים שגם בתוך הדלדול קיימת איכות מיוחדת, שתי ערים עושות בדיוק את ההפך. לדבריהן הן אינן שייכות לכלל, הן נפגשו עם ישראל רק דרך התועלת שבדבר: "הכף זבח וצלמונע עתה בידך?". בשאלה זו נראה שייחסם לעם ישראל היה רק דרך התועלת, ומחשבה כזו צריך היה לשבור מיד.

סופה של ההנהגה
כמנהיג גדול הבין גדעון גם את הצורך בהמשכיות בהנהגה, וכיהושע, שציוה על קציניו להניח רגליהם על צוארי חמשת המלכים⁴⁶(יהושע י כד. וראה בספר 'מעבור הארץ' עמ' 134.) כדי להכשיר דור המשך של לוחמים, רצה גם גדעון להקים דור המשך. הוא ציוה על יתר בכורו להרוג את זבח וצלמונע שנתפסו. הריגתם היתה מוצדקת לא רק בגלל היותם מלכים משעבדי עמנו. הם עצמם הודו שהרגו שבויי מלחמה מחיילי ישראל, שנשבו על ידם בהר תבור, ולדברי גדעון היו אלו בני אמו. אבל יתר נרתע "ולא-שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער", וגדעון עצמו נאלץ להרגם (ח, יח-כא).

כשעמד העם על טיבו של גדעון כמנהיג לאומי, רצו להכתירו למלך על ישראל, אבל גדעון חשש שמא יתממש החשש האלהי, ועל אף כל הפעולות שנעשו כדי להדגיש את יד ה' בניצחון על מדין, יתפתה העם לחשוב שמא הניצחון הושג בתושיה אנושית. הוא סירב לקבל את המינוי והכריז "לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם" (שופטים ח, כג) כי לו נאוה תהילה. גדעון הסתפק בהקמת מצבת זיכרון דוממת על התשועה הגדולה, והקים אפוד משלל נזמי הזהב ומן השהרונים והנטיפות.

אך זיכרון דומם זה היווה מכשול לישראל לאחר מות גדעון ככל מסגרת המנותקת מן החיים. הכוחות הבריאים של האומה לא שבו למסלולם הנכון. והאומה, שזכתה לטיפול שיקומי אוהב ומסור של ה' בעזרת בחירו, נעצרה שוב מהתפתחותה הטבעית והחיונית, הקפיאה את העבר והכשירה את הקרקע להתנשאותו של אבימלך.

שבט מנשה⁴⁷עוד על שבט מנשה ראה לקמן עמ' 132.
גדעון היה הראשון שהחל בחשיפת יחודו של שבט מנשה, ויפתח הגלעדי היה השני. גדעון היה מבני חצי השבט שנחל בעבר הירדן המערבי, ויפתח היה מבני החצי השני שנחלו בעבר הירדן המזרחי. שני עמים הכריחו את שבט מנשה להוציא לפעל את הכוחות הגנוזים בו - מדין ועמון.

פן ראשון של יחודו של שבט מנשה היה הריבוי. בעקבות לחצם של המדיינים גילה גדעון את המשמעות המיוחדת של הריבוי הישראלי לעומת הריבוי של המדיינים. שבט יוסף נתברך על ידי יעקב בברכת "בן פורת יוסף"⁴⁸(בראשית מט כב.), ומפרש רש"י "פורת מלשון פריה ורביה". ואכן, מספר בני יוסף, אפרים ומנשה, לפני כניסתם לארץ היה למעלה משמונים אלף איש⁴⁹(במדבר כו כח-לח.), בעוד שהגדולים מבין השבטים האחרים עברו במעט את השישים אלף. מבני יוסף מנשה היה הגדול במספר הנפשות.

העובדה שייחודו של מנשה היה בריבוי אוכלוסין הנחתה את משה להפוך אותו לחולית קשר בין ארץ ישראל המערבית למזרחית, וכשבאו בני ראובן וגד בבקשה לנחול בעבר הירדן המזרחי, נתן גם לחצי שבט המנשה נחלה עימם⁵⁰(במדבר לב לג.). על שבטים אחרים לא יכול היה משה להטיל תפקיד כזה, לכל שבט היה ייחוד אותו יכול היה לבטא טוב יותר כשהוא מלוכד ומרוכז. מכיוון שייחודו של שבט מנשה היה הריבוי, חלוקתו לא רק שלא החלישה ייחוד זה, אלא אדרבא, היא הבליטה אותו. ולכן אפשר היה להטיל עליו את המשימה.

בלעם המדיני היה הראשון שביטא את חוסר היכולת של הגויים להבין את המסר הישראלי, שהכמות לא רק שאינה פוגעת באיכות אלא היא מאפשרת לה להתגלות בשלמות. בברכתו לישראל נפעם בלעם לנוכח העובדה "מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל"⁵¹(במדבר כג י.). "דרש ר' אבהו, מאי דכתיב 'מי מנה עפר יעקב ומספר את-רֹבע ישראל', מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה, ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה, מיד נסמית עינו, דכתיב 'נאם הגבר שתם העין'"⁵²(נדה לא.).

הגדול בנביאי אומות העולם, הגוי האמון על התפיסה שהאריסטוקרטיה אמורה להיות מנותקת מההמון ומאורח חייו, עמד נפעם כיצד יכלה להתקיים תרבות לאומית שכולה בנויה על טהרת הקודש. הוא גילה זאת כשהבחין שפתחי אהליהם אינם מכוונים זה כנגד זה, כדי שלא יציץ אדם לאהל חברו. דבר זה עורר את התפעלותו ואמר "מה-טבו אהליך יעקב משכנֹתיך ישראל"⁵³(במדבר כד ה.). הוא ראה "את-ישראל שכן לשבטיו", כיצד כל שבט "שוכן לעצמו ואינם מעורבים"⁵⁴(במדבר כד ב, וברש"י.) ובכל זאת, ואולי בגלל זה הם מהווים עם מלוכד, מאוחד ומגובש - "הן-עם כלביא יקום וכארי יתנשא". הוא צפה, שעם ישראל יצטרך להלחם כדי להגיע ליעודו, "לא ישכב עד-יאכל טרף ודם-חללים ישתה", אך זה לא יפגע ברמתו המוסרית "לא-הביט און ביעקב ולא-ראה עמל בישראל"⁵⁵(במדבר כג כא, כד.), ותופעה כזו נשגבה מבינתו.

נביא הגויים לא הבין את סגולתנו המיוחדת, ואילו אנו הובטחנו ב"ביטוח לאומי" - "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושׂטריכם כל איש ישראל.… לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו, אשר ה' אלהיך כֹרת עמך היום. למען הקים-אֹתך היום לו לעם והוא יהיה-לך לאלהים כאשר דבר-לך, וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב"⁵⁶(דברים כט ט-יב.).

לא חברת עילית מיוחדת וקטנה הבטיח הקב"ה שתצא מזרעו של אברהם, אלא גוי גדול "ושמתי את-זרעך כעפר הארץ, אשר אם-יוכל איש למנות את-עפר הארץ גם-זרעך ימנה"⁵⁷(בראשית יג טז.). "תניא אף-על-פי דבעלמא דברה תורה לשון גוזמא אבל מה שאמר 'ושמתי זרעך כעפר הארץ' אינו לשון גוזמא"⁵⁸(ספרי דברים כה.)

בלעם - בלא-עם⁵⁹(סנהדרין קה.) עמד משתאה "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על-ידי אבות ואמהות"⁶⁰(במדבר כג ט, וברש"י.). היסוד הלאומי האיתן שחוזק בברית, יכל להופיע בתפארת ככוכבי השמים ולעתים בשפל כעפר הארץ אך תמיד כאומה שלמה, כיחידה אחת שברכתה בריבוי הכוחות המיועדים לגלות את האיכות.

מחשבת הניתוק בין החלקים באומה, שהצדיקים והקדושים ילכו לבד וההמון לבד, תמיד היתה זרה לנו. היא מתאימה למחשבתם של אלו שאינם בני ברית. המדינים בלטו בכך, עובדה שלא מצאנו קשר ישיר בין מלכי מדין ונסיכיהם להמון האדם שהיוו את עמם. במפלתנו הושווינו לעפר, והמדינים, עם דל ומדולדל, שכל כוחו נבע מריבוי אוכלוסין עד שהושווה לארבה, רמסו אותנו. אך הם לא הבינו, ולא יכלו להבין, שרק את הפן הנגלה שלנו ניתן לרמוס, אבל בפנימיותנו גנוזה איכות, אשר ראשיתה בראשי צורים - האבות, ובראשי הגבעות - האמהות, שקבעו בשורש האומה את הטהרה והאהבה העתידות להתפשט ולהתגלות בגוי כולו.

גדעון בן שבט מנשה, שייחודו בריבוי בניו, ידע להתחיל את מלחמתו במדינים עם שלש מאות לוחמים, שההמון המדיני לא שבר את רוחם, סחף אחריו את האומה כולה, ובמרדף ניצחון אחרי המדינים, גילה את נקודת התורפה של הריבוי חסר האיכות, ובעזרת ה' עשה והצליח.

אחרי המלחמה
אחרי המלחמה, פנו בני-ישראל אל גדעון בבקשה שיקבל עליו תפקיד מלכותי. גדעון סרב - "וילך ירובעל בן-יואש וישב בביתו" (שופטים ח, כט). יוכל מישהו לראות בצעדו זה השתמטות מאחריות ולתלות בו את ההתדרדרות הלאומית שהיתה אחר כך. את סירובו לקבל על עצמו מלכות יהיה מי שיתלה באדישות, עצלנות רוחנית, ושאיפה לשלוה הפסטוראלית שבישיבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ויהיה אף מי שיפלילו באגואיזם רוחני והוכחתו תהיה ממשלו של יותם (ט, ז-טו). מי שיעשה זאת יפרש את המשל כהתקפה על גדעון והשופטים האחרים שסרבו לקבל עליהם מלכות בהצטדקות "החדלתי את תירושי" וכד'. אבל במעט תשומת לב והעמקה במשל בולטת העובדה, שלא לגנותם של עצי הפרי מדבר יותם על סירובם לקבל על עצמם את מלכות היער. קשה לקבל, שבשעת צערו על אבדן משפחתו חיפש יותם את חסרונותיו של אביו והכריז עליהם באזני כל, וזאת תוך כדי ההאשמה שהטיח בבני-ישראל, על שגמלו לאביו רעה תחת טובה. נכון יותר להבין את דבריו במשלו כשיר הלל לאביו, על שידע להעריך את עצמו ביחס למגמתה של מלכות.

יותם תיאר את אביו כמי שידע את מקומו וכמי שהבין שכבן שבט מסוים, במקרה זה מנשה, טבועות בו תכונות אופי מיוחדות, התכונות שקובעות את מהותו של השבט ומהוות תכונות בסיסיות באישיותו של כל אחד מבניו. הוא ידע, שכשם שלכל אחד מעצי הפרי תכונה ספציפית המתגלה אמנם בהבלטה ייחודית בפרי אך גם בכל חלק מן העץ: הגזע והעלים, והם נושאים בתוכם את יחודו ואיפיונו של אותו עץ, כך גם המלכות היא כוחנית ובעלת השפעה חזקה על הכפופים לה, ואם ירצו הגפן התאנה או הזית למלוך, הם יכתיבו במודע או שלא במודע את תכונותיהם הספציפיות גם למי שהדינמיקה שלו בגילוי מגמת חייו שונה. עצי הפרי הללו ידעו, שאת פרים היחודי עליהם לתת לאומה: לדשן, להמתיק ולשמח, אך בשום פנים ואופן לא לכפות. ואם יקבלו עליהם תפקיד שלטוני, יהא עליהם לכלא את ייחודם, כי אם לא יעשו זאת תמתיק התאנה את הזית והוא לא יהא זית, או שהזית ימהל שמן בתירוש והתירוש יתקלקל. ואם יכלאו את ייחודם (אף כי ייתכן שלא ניתן לעשות זאת) בכדי ליצור מסגרת מאחדת לאומה, תימצא האומה חסרה את הגוון השבטי היחודי, שאותו עליהם לייצג. בהבלטת כוחה של מסגרת מאחדת על בסיס מכנה משותף צר, על חשבון העמקת תכנים ערכיים, היה יוצא שכרה של האומה בהפסדה.

יותם שיבח את אביו ואת השופטים שקדמו לו, על כך שידעו לעמוד בפיתוי הקיים בשררה, פיתוי שיש בו גם מימד של רווח אישי, אבל בעיקר צדקנות אידאולוגית מתיפיפת (לא אחד משליטי עולם האמין באמת, שבשם ההכרזות על טובת האומה, הוא הופך את דיכויו של הפרט, דיכוי פיזי או רעיוני, לדבר נכון וצודק).

מתוך הכרת ערכה של מלכות בישראל, סרבו השופטים הגדולים לקבל עליהם את השררה, כי ידעו היטב ששררה איננה מלכות. האומה, שחיפשה משענת שתשרה עליה אוירת ביטחון ושלווה, לא השכילה להבין, שמלכות שאינה מהווה ביטוי של מכלול התכנים הקיימים באומה, היא כלי משחית. בני-ישראל ביקשו מגדעון למלוך, וכשסירב נתלו באפוד והפכוהו לאוביקט פולחני.

גדעון, שמצא צורך להנציח את זכר הניצחון על המדיינים, הקים משלל המלחמה מצבת זיכרון מרשימה. הוא נשמר והקים את האנדרטה בדמות אחד מפרטי הלבוש, אפוד. האפוד היה במקדש אחד מבגדי כהונה, והוא גם לבוש המגן על לובשו במלחמה. הלבוש הוא אמצעי, אין לו משמעות כשאינו עוטף את לובשו, כשם שהאנדרטה בעצם מהותה אין בה שום ערך אם אינה מהוה לבוש לזיכרון ערכים, שעליה לרענן ולחדש את כוחם בעתיד. העם לא הבין, ולא רצה להבין את המשמעות המחייבת שבהצבת האפוד, התרפק ונתלה על העבר בלי לשאוף קדימה, עד שהפך אותו לאלהים; "ויזנו כל-ישראל אחריו שם, ויהי לגדעון ולביתו למוקש" (שופטים ח, כז). העוון נתלה בגדעון כי היה עליו לצפות את הסכנה שהאומה בחולשתה תיתלה באנדרטה. את הסימפטומים לכך הוא הכיר וכבר ידע על קיומם, כשביקשו ממנו למלוך, וכשלא הבין את הסכנה בבנית האנדרטה, נחשב הדבר לו ולביתו למוקש.

כשנפטר גדעון, נשארה האומה גם בלעדי האיש שדאג בקנאות להזכיר להם, שה' ימלוך עליהם (שופטים ח, כג) "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים, וישימו להם בעל ברית לאלהים" (ח, לג), אז הוכשרה הקרקע להתנשאותו של אבימלך.