תורה תמימה על אסתר · פרק 1 · פסוק 13

ויאמר המלך לחכמים וגו'. מאן חכמים – רבנן, יודעי העתים – שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים ^קדיתכן דמדייק דלשון תחלת הפסוק אינו מקביל לסופו דפתח בחכמים יודעי העתים וסיים כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין, והרי חכמת ידיעת העתים ענין אחר הוא כלל מחכמת ידיעת דת ודין, וגם אינו מבואר הלשון כל יודעי, מהו כל, ולכן דריש דבענין זה לא רצה לשאול את שרי פרס ומדי אולי מאיזו נטיה יטו הדין, ושאל לבני אומות אחרות, ויען כי התואר יודעי העתים מצינו בישראל דכתיב ומבני ישכר יודעי בינה לעתים, לכן דריש ששאל אצל חכמי ישראל, ורמז הפסוק שאל יפלא שפנה בזה אל חכמים אשר לא מבני אמונתו, יען כי כן דבר המלך – לפנות – אל כל יודעי דת ודין, כלומר, אל כל יודעי דת ודין, יהיה מאיזה עם ואמונה שיהיה, אם אך הוא יודע דת ודין, וכאן מצא לנכון לפנות אל חכמי ישראל. , אמר להו, דיינוה לי, אמרו, היכי נעביד, נימא ליה, קטלה, למחר פסק ליה חמרא ובעי לה מינן, נימא ליה, שבקה, קא מזלזלא במלכותא, אמרו לו, מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו נטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, זיל לגבי עמון ומואב דיתבי על דוכתייהו כחמרא על דורדיא ^קהכיין על שמריו, ששוכן במנוחה, וסמיך בזה על הפסוק דירמיה מ"ח שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר, ורמזו לו בזה שמסבת מנוחתם יתנו לו עצה ודעה הוגנת. , מיד – והקרוב אליו כרשנא שתר וגו'.
(שם שם)

כי כן דבר המלך. א"ר שמואל בר אימי, מדה טובה היתה באותו האיש שלא היה עושה דבר עד שנמלך, [הדא הוא דכתיב כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת] ^קובמ"ר לא נסמך מאמר זה על זה הפסוק, וכנראה לי למדו זה מפסוק זה, ולכן קבענו דרשה זו כאן והבאנוה במוסגר לדעת כי לא מלשון המדרש הוא כי אם תוספת משלנו. [מ"ר פסוק ג'].