לבוש האורה · ספר שמות · פרק 12 · פסוק 15

רש"י שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות למד על שביעי של פסח שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ מניין אף ששה רשות ת"ל שבעת ימים זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו' הרא"ם מפרש דה"פ שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות הרי הוציאו מן הכלל אלא שהזכיר רישא דקרא ולא רצה להאריך ופירושו מדכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות למדנו שאינו חובה לאכול מצה כו' ואחר כך כתב מן המדה הזאת למדנו ר"ל ממדה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא שהוא רשות אלא ללמד על הכלל כולו יצא כלומ' ללמד שכל השבעה הם רשות ואחר כך אמר וקשה אם כן היכי דיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והרי הכלל באיסור והפרט בהיתר הוא והמדה הזאת בכל מקום הוא כשחזר הכתוב וכתב הדבר שהיה בכלל שנייה צריך שיהא הכלל באיסור והפרט באיסור דתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו פי' בכלל כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח כו' אבל בנדון דידן שהכלל בחיוב והפרט ברשות לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש כו' ונאמר שביעי שיצא לרשות הוי רשות אבל שאר יומי חובה כו' עכ"ל והאריך בתירוצא דהאי מלתא ע"ש גם הרג"א חשב לתרצו והאריך יעויין בדבריו אלא שבכלל דבריו אמר וז"ל שאין לומ' לכתוב שבעת ימים תאכל מצות וביו' השביעי עצרת שלא ידענו ממה מתחיל למנות יום השביעי שהוא עצרת שכאשר כתב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ידענו שיום השביעי עצרת אחר הששה ימים מיד אבל אם אמר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת כיון שאין המספר כסדר יש לפרש וביום השביעי אחר השבעה ימים וזה היה במשמעות הכתוב עכ"ל ועל הוכחה הזאת בנה יסוד תירוצו יעויין בדבריו כי לא ארצה להאריך בהם בעבור שאם יפול היסוד הזה יפול כל בניינו והרי הבניין הזה נופל מעצמו נפילה גלויה ומפורסמת דהא בפירוש אמר הכתוב לקמן בפרשת קדש לי כל בכור שבעת ימים חאכל מצות וביום השביעי חג לה' ואיך יאמר הרב דס"ל לרש"י שלא היה יכול לכתוב שבעת ימי' תאכל מצות וביום השבעי עצרת כו' מ"ש מאמר וביום השביעי עצרת ממאמר וביום השביעי חג והתחיל הכתוב שבעת ימים תאכל מצות ועל כן אני אומר אם נפרש רש"י בפירושו שמעיקרא לא יהיה מקום לכל מה שהקשה הרא"ם כי לא יהיה כאן קושיא מעיקרא ונ"ל דה"פ דרש"י בתחלה אמר שבעת ימים מצות תאכלו ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות ופירושו במקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ועל כרחך מדאמר כאן שבעת ימים מצות תאכלו התם פירוש הפסוק גם כן קרי ביה כי ששת ימים תאכלו מצות וביום השביעי וקאי תאכל מצות אששת ימים ואביום השביעי ואחר כך קרי ביה וביום השביעי עצרת ואם כן כלל הכא כל השבעה ימים יחד והתם הוציאו מן הכלל וכתבו בפני עצמו דתאכל מצות א"כ גם עליו קאי דאם לא כן יהיו הכתובים מכחישין זה את זה ועל זה אמר למד על שביעי של פסח שאינו חובה כו' כלומ' רצה הכתוב להוציאו יום השביעי מן הכלל לעניין מה אבל לא רצה לכתוב עליו בהדיא תאכל מצות שמשמעו לשון ציווי אעפ"י שאינו מוכרח מ"מ סתמא חובה משמע וכוונת הכתוב לכתוב כן כדי להורות שאין בשביעי שום ציווי של אכילת מצה אלא רשות כאלו תאכל מצות לא עליו קאי ועכשיו יהיה יום שביעי זה מן המדה דיוצא מן הכלל ממש ככל יוצא מן הכלל דכל התורה שחזר וכתב הדבר בפעם שניה בפרט ממש כמו שכתוב בראשונה בכלל וכמו שעשה כן בשלמים שהרי בכלל כתב שבעת ימים תאכל מצות ובפרט כתב גם כן תאכל מצות ביום השביעי ולא יהיה עכשיו הכלל באיסור והפרט בהיתר כאשר הקשה הרא"ם כי שניהם שוים בעניין תאכל מצות והתימא על הרא"ם ז"ל שהביא בכעין פי' זה על פסו' שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה' ולמה לא פי' כן פסוק זה בעצמו ואשר כתב רש"י ז"ל בעצמו בפי' עניין זה בשלהי פסחים וז"ל מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתב תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל ע"כ לא יסתור כלל פירושי זה שגם כן הוא כוונתו מדכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב תאכל מצות ר"ל ולא כתיב בהדיא תאכל מצות על יום השביעי אלא סמך על תאכל מצות דכתיב קודם וביום השביעי שימשך לכאן ולכאן ולשנא דרש"י נמי דיקא הרי שסיים דבריו שהרי הוציאו מן הכלל שי"ן דשהרי אינה הולמות על הלשון אם לא נפרש כמו שפירשתי דאם לא כן הרי הוציאו כו' מבעי ליה מאי שהרי אלא ה"ק שהרי ע"כ הוציאו מן הכלל בלשון דתאכל מצות ממש דקודם לו דעליו קאי ולא כתב אחריו בהדיא תאכל מצות אלא לומר שהוא רשות ולפיכך סיים רש"י כאן ואמר מניין שאף ששה רשות כו' ויבא הכל על נכון נ"ל:

בא"ד ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה כתב הרג"א וז"ל פי' דהוה ליה למכתב בראשון בי"ד בערב עד יום אחד ועשרים לחדש בערב תאכלו מצות א"נ דהוי למכתב בראשון בי"ד תאכלו מצות בערב עד יום כ"א לחדש בערב שבלשון זה לא היה מחולק ערב י"ד משאר ימים מדכתיב בערב תאכלו מצות משמע דבערב בלבד תאכלו מצות כו' עכ"ל ודע שהרג"א רוצה ליישב בפירושו זה מה שהקשה הרא"ם וז"ל וא"ת מ"ל לרז"ל לומר דהאי בערב לקובעו חובה בזמן הזה הוא דאתא אי משום דלא הוי ליה למכתביה דבכלל שבעת ימים מצות תאכלו אף לילות במשמע היכי לימא אלימא בראשון בי"ד יום לחד' תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש מתחלת י"ד משמע אלימא תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש מתחלת החדש משמע עכ"ל והניחו בקושיא והרג"א בפירושו זה חושב ליישבו ואמת דקדוק יפה הוא אלא שיש עליו תשובה שאם היה כותב כן באחד מן הלשונות שאמר הרג"א אכתי קושיית הרא"ם במקומה עומדת מטעם אחר והוא זה דאכתי היינו יכולין לומר מנא להו לרז"ל דהאי בערב לקובעו חובה בזמן הזה הוא דאתא כו' דאם כן היכי לימא כו' דאי באחת משתי הלשונות דקאמר הרג"א הוי קשיא לן אידך קושיא שהקשה הרא"ם וז"ל וא"ת אמאי לא דרשי הכא דומיא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב אי אפשר לומר ביו"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר ביו"ד הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש עכ"ל ותירץ י"ל כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דאכילת מצה היא בזמן הפסח שוב אי אפשר לומר שתהיה אכילת מצה מבע"י משום דאכילת הפסח אינה אלא בלילה כדכתיב ואכלו את בשר בלילה הזה בלילה ולא מבע"י ע"כ ואחר כך חזר והקשה וז"ל וא"ת מ"מ קשו קראי אהדדי דאי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד וליכא למימר דה"ק בארבעה עשר יום לחודש כשיעריב שמשו שנכנס ליל ט"ו תאכלו מצות דאם כן גבי ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש בערב נמי נימא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש כשיעריב שמשו שהוא ליל עשור ומנ"ל לרבנן לומר גבי ועניתם את נפשותיכם בט' לחודש בערב ללמד מכאן שמוסיפים מחול על הקדש ולמ"ד כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי כבר תרצו התוספות בפ"ק דברכות שאני הכא דכתי' תאכלו לבסוף דמשמע הכי בראשון בי"ד בלילה תאכלו מצות אבל התם כתיב ועניתם קודם בערב דמשמע ועניתם מיד מיום התשיעי ולפי זה אפי' בלא קרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ליכא למדרש אכילת מצה מבע"י עכ"ל הרא"ם ז"ל והשתא לשתי הלשונות שכתב הרג"א עדיין יקשה מל' לרז"ל דהאי בערב לקובעו חובה הוא דאתא דלמא להוסיף מחול על הקדש הוא דאתא לאמבעיא ללשון שני שכתוב דה"ל למכתב בראשון בי"ד לחדש תאכלו מצות בערב עד יום כ"א וגו' דהוי קאי תאכלו מצות בין בי"ד ובין בערב פשיטא שהיינו יכולין לומר אי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש אלא אפי' ללשון ראשון שכתב דהוי ליה למכתב בראשון בי"ד בערב עד יום כ"א תאכלו מצות דהוי תאכלו מצות מרוחק מבערב כמו מבי"ד ולא היה כאן הכרע על איזה מהן קאי אכתי היינו יכולין לומר אי אפשר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד כו' אבל כיון שכתב תאכלו כו' מצות מיד אחר בערב סמוך לו הראה לנו באצבע התירוץ שתרצו התוספות בפ"ק דברכות שאני הכא דכתיב תאכלו לבסוף כו' ובא הכתוב להורות לנו בזה הלשון שכתוב תאכלו מצות גבי בערב דלא למדרש מיניה להוסיף מחול על הקדש כמו מבערב דבתשעה לחדש ואי אפשר למכתב בשום אחת מן הלשונות שכתב הרג"א ואם כן אכתי ק' דמ"ל לרז"ל לומר דהאי בערב לקובעו חובה הוא דאתא דהיכי לימא כו' ודלמא כי היכי דלא למדרש מיניה דלהוסיף מחול על הקדש קאתי לכך צריך למכתב הכי ולא למילף מיניה חובה ואין לומר דבלאו הכי ע"כ אי אפשר לומר דלהוסיף מחול על הקדש קאתי דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דאכילת מצה היא בזמן הפסח ובאכילת פסח כתיב בלילה הזה בלילה ולא ביום דהא מ"מ קשו קראי אהדדי כו' וליכא למימר כו' דא"כ גבי ועניתם את נפשותיכ' בתשעה לחדש בערב נמי נימא כו' כמו שכתבנו לעיל על כן אני אומר שאין בתירוצו של הרג"א ממש וקושיות מנא לן לרז"ל דהאי בערב לקובעו חובה הוא דאתא במקומה עומדת וצדקו כל דברי הרא"ם ז"ל עוד כתב הרא"ם וז"ל ויש לתמוה למה לא דרשו קרא דשבעת ימים מצות תאכלו ללאו הבא מכלל עשה ויהיה האוכל חמץ בפסח עובר בלאו ועשה כמו שדרשו קרא דזאת החיה אשר תאכלו זאת החיה ולא הטמאים ולאו הבא מכלל עשה עשה וכדי שלא נטעה לומר שהם חובה כתב קרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד ע"י המדה דשביעי בכלל היה שהן רשות ולא חובה ולעולם האוכל חמץ בפסח עובר בלאו ועשה עכ ל וגם על זה חשב הרג"א להשיב ולא ידעתי מאי קאמר דז"ל ואין זה קשה דאיך יתכן לומר דאתי ללאו הבא מכלל עשה דמדכתיב תאכל מצות לא נוכל לילף שלא לאכל חמץ דאם כן נלמוד דכל דבר אסור לאכול כל ז' חוץ ממצה דדווקא קאמר שבעת ימים תאכל מצות ומשמעותו דלא לאכול פירות גם כן דהוא אינו מצה ולמה נאמר שבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ דאטו לא חמץ כתוב בקרא וכ"ת דאין ה"נ שלא יאכל כי אם מצה אם כן יהא אסור לו גם כן לשתות וימות בצמא והא דדרשינן זאת החיה אשר תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה שאני התם כיון דכתיב זאת החיה כל מפרסת פרסה וגו' דרשינן אבל חיה שאינה מפרסת פרסה לא תאכלו וכאן נמי אלו כתיב שבעת ימים תאכלו לחם מצה למדנו מזה אבל לחם שאינו מצה דהיינו לחם חמץ לא תאכלו אבל לא כתיב רק לאכול מצה ומשתמע דלא תאכלו מידי דלאו מצה הוא ולא כתיב איסור חמץ יותר ממידי אחריתי ולכך אי אפשר לומר כאן דבא המקרא ללמד לעבור בעשה באכילת חמץ עכ"ל ואין דבריו נראין חדא דהא ע"כ צריכין אנו לומר דחד ז' ימים תאכלו מצות מצות ולא חמץ קאמר דהא יש להקשות על דברי חז"ל שלמדו דאכילת מצה רשות מטעם דמדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא תיפוק ליה דבלא המדה גם כן צריכין לומר כן דכולן רשות דכיון דשביעי רשות כולן רשות כמו שהקשה הרא"ם למעלה בסוף דיבור דשבעת ימים תאכלו מצות דע"כ כיון דשביעי רשות לא נוכל לומר דשבעת ימים תאכל מצות חובה היא דהא שביעי הוא בתוכן ואם הוא רשות כולם רשות ואם כן כיון דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ע"כ אם לא היתה המדה היינו צריכין לומר השביעי ללמד על עצמו יצא שהוא רשות אבל הששה ימים הם חובה דאם לא כן מ"ש הששה מהשביעי שחלקו ואם כן היאך יתפרש אז פסוק דשבעת ימים תאכלו מצות דליכא לפרשו למקצתו חובה ומקצתו רשות הוא דאתא אלא ע"כ היינו מוכרחין לפרשו מצות ולא חמץ דבזה העניין כל הז' ימים הם שוים ובעניין אחר לא מתפרש ועוד דאף על גב דלא חמץ לא כתיב בקרא מ"מ מדאמרה התורה על מצות ומרורים יאכלוהו הרי התירה התורה בתוך אלו הז' ימים בשר ומרורים וה"ה דברים אחרים ולא אתא מיעוט דתאכלו מצות ולא דבר אחר אלא לחמץ דמסתבר הוא ועוד לקמן בשיטת עד יום אחד ועשרים שכתב רש"י שם והלא כבר נאמר שבעת ימים כו' על כרחינו צריכין אנו לפרש כן כמה מקראות דתאכלו מצות ולא חמץ קאמר וגם הרב הזה בעצמו כתב שם כן ואפשר לומר דמ"מ לא רצה לעשות ממנו לאו הבא מכלל עשה כיון שהוא כולל כל דבר ולא דווקא חמץ: