לבוש האורה · ספר ויקרא · פרק 10 · פסוק 2

רש"י ותצא אש וגו' שהורו הלכה בפני משה רבן ע"כ פירש ההוראה היתה כדאיתא בעירובין פרק הדר אמר רבי אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא על שהורו הוראה בפני משה רבן מאי דרשו ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ע"כ ונ"ל דמאשר לא צוה אותם דייק לה כלומר הקריבו אש זרה ר"ל הקריבו אש מן ההדיוט שנקרא זר אצל השמים אשר לא צוה אותם אותם לא צוה אבל צוה למשה רבם בונתנו בני אהרן והם לא שאלוהו והקרבוהו לפיכך ותצא אש מן השמים ושרפם מדה כנגד מדה זהו קרוב לפשוטו לפי דעת ר' אליעזר ור' שמעון אינו דורש אשר לא צוה לדיוק זה אלא כפשוטו וסובר מפני שנכנסה פרשת שתויי יין בין מיתת נדב ואביהו ובין מאמר משה לאהרן ולבניו הנותרים שיאכלו הנותרת מן המנחה שלהיום וגו' בא הכתוב לרמז חטאם שחטאו ומתו בעבודה והיינו שנכנסו שתויי יין למקדש וסבירא ליה שכבר הוזהרו על זה שפרשה זו נאמרה להם מקודם לכן אלא שנכתבה כאן לרמז לנו זה ומה שכתב כאן שמחמת שהקריבו אש זרה מתו ס"ל דהכל אחד הוא וזה דס"ל שאין עונש מיתה דשתויי יין אלא כשנכנס כהן שתויי יין למקדש ועבד עבודה כדאיתא בפירוש כן בת"כ מביאו הרא"ם בפסוק בבאכם אל אהל מועד וגו' אבל הנכנס שתויי יין בלא עבודה אינו נענש מיתה לפיכך כתב הכתוב כאן שבעת שהיו שתויי יין לקחו איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עלי' קטרת ונכנסו לפנים והציתוהו סמני הקטרת באש להעלות עשן הקטרת שהוא עבודה גמורה שמחייבת השתויי יין עליה מיתה ואעפ"י שלפי סברתו האש הזה לא לקחוהו מן ההדיוט רק מן האש שירד מן השמים על המזבח קראו הכתוב זרה כיון שהציתוהו בזמן שהיו פסולין לעבודה ובאותו הזמן הם כזרים קראו לאותו האש שהציתו באותו זמן גם כן אש זרה ונ"ל דקרא נמי דיקא הכי דהא בתחילה כתיב ויתנו בהן אש ולא כתיב ויתנו בהן אש זרה ואח"כ אמר ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' משמע בשעת הקרבה נעשה זר וה"ק ויתנו בהן אש שלקחוהו מן המזבח וזה לא היה אש זרה ואח"כ כשהציתו בו סמני הקטורת ועלה הלהב מהעשן מהם בשעת הקטרה אותו האש והלהב שניתוסף על ידיהם קראו אש זרה כי לא צוהו ה' לקחת באופן זה ולכך ותצא אש מלפני ה' וגו' מדה כנגד מדה ולפי ששני דעות הללו בחטא בני אהרן הם קרובים לפשוטו כמו שפרשתי לכך מביא רש"י שני אילו הדעות ולא יותר אע"פ שהרבה דעות נאמר בזה בגמרא ובמדרשי' נ"ל: