לבוש האורה · בראשית · פרק 2 · פסוק 23

רש"י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה כו': הג"א ירד בכאן לעומק ההתפלספות כמו שהוא בפירושו אבל אינו מן הצורך ובודאי חלילה לאדם יציר כפו ית' ושנברא בצלם אלקים שיטמא עצמו בזה שירביע שום חיה או בהמה בפועל חלילה או היאך יבעול כל אלו הבעילות בשעה אחת בפוע' אין הדעת סובלו ולא מטעם שכתב הג"א מפני שכבר נצטוה על העריות בפסוק ויצו וגו' כי לפי המשמעות נ"ל שאותו הפסוק והציוי לא נאמר לו עד אחר יצירת חוה וכן הוא בפי' בדברי רבותינו ז"ל ז' נזדווגה לו חוה ח' עלו למטה שנים וירדו ד' או ז' ט' נצטווה כו' אלא מטעם הטומאה שאמרנו חלילה ואע"פי שגם על הטומאה לא נצטוה מכל מקום הוא דבר מאוס וטמא ממושכל ראשון שבאדם גם מטעם שהוא במושכל אחד מן הנמנעות לבעול בזמן קצר כל אלו הבעילות אבל נ"ל לפרש כוונת חכמים ז"ל לפי פשוטו שבא בדעתו ובשכלו על טבע כל בהמה וחיה כו' שהרי בלי ספק ידע והשיג טבע של כולם שלכך קרא להם שמות לכל אחד על פי טבעם לזה סוס לזה שור כו' והבין והשיג בעומק שכלו בטבע כל אחת מהן והתבונן אם יש בהן אחת מהן שתוכל בטבעה להזדווג עמו ולהתעבר ממנו כדי שעל ידה יוכל לפרות ולרבות ולמלאות פני תבל בדמותו וצלמו כי גם הוא ידע בעומק עיונו שלא לתוהו בראה ואולי אם היה מוצא אחת אז היתה דעתו לבקש מאתו ית' לתקנה לו שלא יתטמא בה ולא נתקררה דעתו ושכלו בהן כלומר ראה והשיג והבין וידע שאין בטבע שום אחת מהם שתוכל להתעבר ממנו עד שהובאה לו חוה והבין בשכלו שזאת היא שראויה להתעבר ממנו ואז נתקרר דעתו ושכלו ואמר זאת היא האשה אשר הוכיח ה' לטבעי זאת הפעם וגומר אבל על כל זה היה בלא ביאה בפועל לא בבהמה וחיות וגם לא בחוה רק בשכלו הזך והטהור ולכך קרא לה אשה מיד קודם שבא עליה כי מאיש לוקחה זאת והיא זוגתו העצמי בטבעה ולפיכך סמך לו מיד על כן וגומר והיו לבשר אחד ופרש"י הולד נוצר ע"י שניהם כי' מה שלא היה יכול להיות כן משאר נקיבות הב"ח ולפי זה אין שום דין וטענה שטען הרמב"ן על רש"י ז"ל שהביאה הרא"ם כי יהיה כפשוטו שעכשיו יהיו לבשר אחד מה שלא היה נמצא בת זוג כזה קודם לכן לאדם: