לבוש האורה · בראשית · פרק 2 · פסוק 21

רש"י ויסגור מקום החתך: לשון רא"ם והוא אליבא דמ"ד ויבן ה' את הצלע זנב שלא נחסר מגופו כלום כו' עכ"ל ודחק שם ליישב רש"י שתכף שסיים לפרש אליבא דמ"ד פרצוף פי' אליבא דמ"ד זנב וגבי תירץ מה ששינה רש"י לפרש ויסגור קודם ויישן ויקח וגו' גם הג"א תרצו ע"ד החריפות כמו שהוא בפירוש מה שאין זה דרכו ושיטתו של רש"י אבל אני איני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה כי כבר ידעת דרכו של רש"י שהוא רודף לעולם פשעי הכתובי' ובלבד שימצא לו עזר מן הקדמונים ואפי' דלא כהלכתא ולא יחוש למדרשו שיתנגדו לו והנה בכאן לפים ריהטא היה נראה לו לפרש פשוטו של מצלעותיו מלשון נשתברו רוב צלעותיו אלא שלא מצא לו עזר ואם היינו מפרשים אותו כן היה נופל עליו שפיר לשון ויסגור בשר תחתינה כלומר שלקח ממנו צלע שהוא עצם אחד ובלי ספק היה שם נקב פתוח עד חלל הגוף לפיכך הוצרך לסגור במקום אותו פתיחת הנקב של עצם בבשר אבל עכשיו שהוכרח לפרש מצלעותיו מסטריו כו' שהוא לשון צד ואליבא דמ"ד פרצוף הוצרך לפרש מיד מה שהוקשה לו איך נופל עליו לשון ויסגור שהרי לא היה כאן לא נקב ולא גומא אלא שחלקו לשני' ואמ' אעפ"כ שייך לומר בדוחק ויסגור על מקום החתך ואפי' אליבא דמ"ד פרצוף ולפיכך הוצרך לפרש ויסגור ולהקדימו לוישן ויקח וגומר ואין צריך לומר ג"כ במה שפירש שלא יראה חתיכת בשר שממנו נבראת ותתבזה עליו ע"כ שהוא אליבא דמ"ד זנב כי גם אליבא דמ"ד פרצוף אם היה רואה גם הפרצוף השלם הנחתך ממנו בלא קרימת עור ובשר במקום החתך היתה מתבזה עליו לפיכך ויישן ויקח וגומר ולשון חתיכת בשר דקאמר רש"י ר"ל בשר הפרצוף החתוך לא הזנב כמו שפי' הרא"ם נ"ל: