לבוש האורה · ספר דברים · פרק 32 · פסוק 41

רש"י ותאחז במשפט ידי להניח מדת רחמים באויבי שהריעו לכם את אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט להחזיק בה ולנקום נקמתי ע"כ על הלשון הראשון פי' הרא"ם וז"ל פי' ותאחז ידי במדת המשפט להחזיק בה כדי לנקום נקמתי מאויבי ולהניח מדת הרחמים פי' שלא אשתמש בו עמהם כו' עכ"ל וק' א"כ הוא פי' הלשון הראשון היינו הוא פי' הד"א ממש ועל מה אמר רש"י ד"א ותאחז ידי את מדת המשפט כו' ומפני קושיא זו מחק הרג"א הד"א ודבק בה מה שאחריו למעלה לו המה עזרו לרעה ע"ש ונ"ל שלא כוונו יפה דעת רש"י וא"צ למחוק הד"א דנ"ל שרש"י ז"ל עשה שלש פירושים על מלת במשפט ונמשך אחר פירושו שפי' בפ' תצוה וז"ל שהמשפט משמש שלש לשונות דברי טענות הדיינים וגמר הדין ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון עכ"ל ומעתה יתבארו לנו דברי רש"י ז"ל על בוריים ופשוטם רק תחלה אומר לך דלדידי אין פירוש להניח מדת הרחמים כו' כמו שפירשו הם שהם פירשו מלת להניח בפת"ח תחת הה"א שהוא לשון הנחה ועזבון שמניחו והולך לו כמו ויניחוהו מחוץ לעיר ואני אומר שהוא להניח בקמ"ץ תחת הה"א שהוא לשון מנוחה ונחת כמו להניח תפילין ולהניח ברכה בביתך וה"פ דעת רש"י ז"ל בתחלה פי' לשון במשפט שהוא דברי טענות הדיין ואמר אם שנותי ברק חרבי כלומר שאשנן להם חרבי להיות לה ברק להיותה מוכן לנקום נקמה מהם ר"ל מן האויבים ואח"כ תאחז במשפט ידי להניח מדת הרחמים באויבי רצה לו' קודם שאנקום מהם במעשה אנוח מדת רחמי עליהם לטעון עוד בעדם על מה שהרעו לכם אולי אמצא להם זכות בטענה שלא לעשות הנקמה בהם שמא בדין עשו מה שעשו אבל ידעתי כי לא אמצא להם זכות שהרי אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה הרי פי' לשון משפט שהוא דברי טענות הדיינים ואחר כך פי' במשפט שהוא חיתוך הפסק דין ואומר ד"א ותאחז ידי מדת המשפט ר"ל הפסק דין להחזיק אותו ולנקום ואחר כך פי' במשפט שהוא לשון עונש הדין ואמר אשיב נקם וגומר למדו רבותינו באגדה מתוך לשון המקרא שאומר ותאחז במשפט ידי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כו' עד והמשפט הזה לשון פורענות הוא עכ"ל הרי בפי' שהוא מפרש לשון משפט שהוא עונש הדין וזה ברור ונכון: