לבוש האורה · ספר שמות · פרק 21 · פסוק 13

רש"י מכה איש וגו' שומע אני בהכאה בלא מיתה כתב הרא"ם וז"ל יש לתמוה היאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וגו' ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל ונדחק בתירוצים ולא עיין כי מה שאמר כאן דה"א דחייב מיתה בהכאה היינו בהכאה שאין בה תשלומין דכיון דלא נתנה התשלומין חייב בה מיתה והרי כך אמרינן בפרק אלו נערות הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה ואם כן הייתי אומר גם כן דהיה חייב מיתה אם לא היה בה תשלומין ואין להקשות דדוקא מלקות דהוא קל טפי מממון אמרינן כו' אבל מיתה דהוא אמור לא אמרינן ביה דא"כ יהיה מי שיכה את האדם הרבה קל ממי שיכה אותו מעט דאין זה קשיא דאין ה"נ דהיכא דאיפשר בתשלומין לא חייבת התורה מיתה כיון דאפשר בתשלומין והיכא דליכא תשלימין חייבה התורה מיתה שזהו תשלומין שלו דאל"כ במה ישתלם ופשוט הוא עכ"ל ולא ידעתי מאי פשיטותה כי אדרבה דברים אלו דברים שאין הדעת סובלתן הם והנה ברח הרב מפחד הדוחקים של הרא"ם ז"ל ונפל בפחת לומר דברים שאי אפשר לעלותם על הדעת כי היאך יעלה על הדעת שהכאה מכה שאין בה שוה פרוטה יהיה חייב מיתה משום דאין בה תשלומין דהא עיקר טעמא דפחות מש"פ שאין בה תשלומין אינה אלא משום דישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר מועט כזה שכן פי' רש"י גבי גזל דפחות משוה פרוטה דפרכינן בגמרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור ומשני כן משום דלאו בני מחילה ננהו ופרש"י דודאי אף ישראל נצטוו על הגזל אלא פחוח מש"פ אינו נחשב גזל בעיניהם שרחמני' הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזריים הם עכ"ל ואם כן על כרחך לומר מה שפוטרין המכה כשהכה חבירו מכה שאין בה שוה פרוטה גם כן מהאי טעמא הוא משום דאין ב"ד נזקקין לתוכה לפסוק לזה שישלם לו פחות משוה פרוטה מפני דבריר לן שסתם ישראל רחמן היא ובדאי ימחול לו (עליו) שאין כאן טעם אחר לפטור המכה בפחות מש"פ דאם לא כן מהיכא תיתי לפוטרו דהא פצע תחת פצע כתיב ודרשוהו לממין ואם כן הואיל ומשום רחמנות המוכה פטרוהו היאך יעלה על הדעת שנתחייבהו מיתה כדי שישתלם הכאתו דודאי ירחם עליו ויקח ממנו תשלומין פחות מש"פ ולא ימיתהו וכ"ת אם כן למה נחייבהו מלקות שהרי ודאי נח לו לזה שיתן כמה פרוטות ולא ילקה אין זי קושיא כלל דמה דמתחייבינן ליה מלקות לא משום תורת תשלומין למוכה הוא אלא לענוש המכה שעבר על הלאו דפן יוסיף שכן עונש כל לאו מלקות הוא ואפי' מחל לו המוכה מ"מ חייב מלקות משום הלאו אבל אם נאמר שחייב מיתה ע"כ לא משום עונש הלאו הוא שאין עונש הלאו מיתה שאם היה עונשו מיתה גם ביותר מש"פ לא הוה מחייבינן ליה תשלומין כדחזקיה דהא קם ליה בדרבה מינה אלא ע"כ משום תשלומין המוכה הוא וכן כתב הרג"א בהדיא בסוף דבריו וז"ל דאל"כ במה ישתלם ע"כ ואין לך אכזריות מן המוכה גדולה מזו והרי פטרינן המכה מתשלומין משום רחמנותו של המוכה וממיתין אותו באכזריותו אין הדברים ראוים לאומרו ולא ידעתי על מה סמך הרג"א לומר על הרא"ם ז"ל ולא עיין כו' וסיים על דבריו ואמר ופשוט הוא הרי ודאי עיין הרא"ם ז"ל עיון דק וזך ודבריו לא מבעי' דאינם פשוטים אלא זרים עוד כתב הרג"א וז"ל ועוד דהכאה בלא מיתה חייב מיתה אע"ג דאמרה תורה רק שבתו יתן ה"ק אם ישלם הכאתו מוטב ואם לא ישלם או שאין לו לשלם חייב מיתה וכה"ג אמרינן בפרק קמא דסנהדרין גבי כופר דבעי למימר דחייב מיתה ואם נותן ממון אינו חייב עכ"ל באמת דברים אלו כמעט שהם יותר זרים מן הראשונים כי היאך יעלה על הדעת שכשאין לו לשלם מעות יחויב מיתה והרי כל ישראל מצווין לפדותו ועוד טוב יהיה לו שימכרוהו בהכאתו כמו שמוכרין הגנב בגניבתו ולמה ימיתהו וכופר שאני דקנס הוא יעוין שם ומה שהביא ראייה מכופר לא ידעתי מאי קאמר דגם בכופר לא אמרו כן כשאין לו ממון שחייב מיתה וכשיש לו ממון יפדה עצמו זה לא עלה על דעת שום אדם מעולם ובהדיא אמרה תורה גבי מי שחייבה אותו התורה מיתה שלא יוכל לפדות עצמו שהרי בפי' כתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' ובסנהדרין הכי אמרו אימא קטיל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלה קטל שורו לפרוק נפשיה בממונא וה"פ דנימא דקרא דגבי כופר שאמר וגם בעליו יומת ואם כופר יושת עליו הכי פירש וגם בעליו מן הדין היה חייב מיתה אבל מכל מקום רחמנא פטריה ממיתה ולא חייבתו מיתה על רציחות שורו ואמרה אם כופר יושת עליו אבל לא חילקה בין אית ליה ממון ללית ליה וגם בדלית ליה אין ממיתין אותו אלא כל ישראל מצווין לפדותו או מטילין עליו תשובה אחרת ואין להקשות אם כן רוצח הוא דילפינן מיני' על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו למה לי דמשמע דאי לאו רוצח הוא הוה פירש דוגם בעליו יומת בידי אדם וכמו שפירש רש"י בהדיא בפסוק דוגם בעליו יומת והיכי הוה מצינן למימר דבידי אדם והא כתיב אם כופר יושת עליו אלא על כרחך פירושו דהוה אמרינן גם בעליו יומת בידי אדם במה דברים אמורים כשאין לו ממון לפדות אבל כשיש לו ממון לפדות אם כופר יושת עליו וגו' וכן פירש שם בהדיא הרב גור אריה שכן פרושו מפני שהוא אזיל לשיטתו דהכא אבל אני אומר חלילה לפרש כן ולהעלות על הדעת דס"ד דשום אדם בעולם שזה הוא דעת התורה שתחייב אחד מיתה כשאין לו ממון לשלם וכשיש לו יכול לפדות עצמו חלילה חלילה הפסוק אומר דרכיה דרכי נועם ואיה נעימותיה אלא הכי פירש דאי לאו רוצח הוא ה"א גם בעליו יומת בידי אדם וגם כופר יושת עליו אבל השתא דכתיב רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו ה"פ מן הדין גם בעליו יומת אבל רחמנה פטריה אלא כופר יושת עליו וגומר ועיין פרק קמא דסנהדרין וא"ל דה"נ הוה מפרשינן כן גבי ואיש כי יכה וגו' דאי לא כתיב ומכה איש וגו' ה"א דה"ק מן הדין היה חייב מיתה בהכאה בפחות מש"פ אלא דרחמנה פטריה ממיתה ואמרה ונקה המכה רק שבתו יתן וגו' (חדא) ואם כן מכ"ש היכא דהכא מכה בש"פ שחייב מיתה ופשיטא ואיש כי יכה גם כשהמית אותו הוא והרי עליו אמר קרא בפירש לא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' והיאך נאמר דונקה המכה קאי על ואיש כי יכה וגו' ועוד בחדא פרשתא הוי ליה למכתביה ואיש כי יכה וגו' ונקה המכה וגו' ואז הוי פירושו כמו גבי ואם כופר יושת עליו וגו' דעל וגם בעליו יומת קאי אלא מחוורתא דלית ממשא הכא בדברי הרג"א אני אומר דודאי הרא"ם ז"ל עיין עיון דק בקושיותיו ותירצו אלא שעמד לפניו מה שסיים בדבריו וז"ל אך ק' דמכילתא קתני בהדיא שומע אני אפי' סטרו וסטירא אין בו כדי להמית וצריך עיון עכ"ל ר"ל ומשמע אפי' הכהו מכה שאין בה כדי להמית הוה שמעינן מאיש כי יכה כל נפש אדם שיחויב בה מיתה ואם כן היאך היינו מפרשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וגו' ונקה המכה וגו' דבלא המכילתא היינו יכולין לפרש והכה את רעהו וגומר ונקה המכה וגו' במכה שאין בו כדי להמית ופסוק דאיש כי יכה וגו' שחייב מיתה אף על פי שלא מת המוכה הוה מוקמינן במכה שיש בו כדי להמית אלא שהמכילתא הוא סותרו והניחו בצ"ע והדין עמו אך נראה לי ליישבו בדוחק דהוה אמינא דהכי קאמר שומע אני בהכאה בלא מיתה פי' כשיכה במקום שיש בה הכאת נפש כגון בכל מקום שמחללין עליו את השבת אף על פי שלא מת חייב מיתה וזהו משמעות הכתוב שאומר כי יכה כל נפש אדם משמע מכת נפש דהואיל והכהו במקום מכת נפש אף על פי שלא מת חייב מיתה ומה שאמר במכילתא אפי' סטרו זה גם כן מכת נפש הוא דהוא במקום שיכול לבא לידי סכנת נפש שהרי אם היפול שינו יש בו סכנת נפש דהא מן השינים ולפנים משינים בכלל מחללין את השבת כדאיתא בטור סי' שכ"ה ומה שאמר הכתוב והכה את רעהו באבן וגו' ונקה המכה וגו' במכה במקום שאין מחללין עליו את השבת שאין בה סכנת נפש וכן מה שחייבה התורה מיתה במכה אביו ואמו הוה מוקמינין ליה ג"כ במכה אפי' במקום שאין מחללין עליו את השבת ואין חילוק אפי' באחר שאינו אביו אם הכהו בדבר שיש בו כדי להמית או בדבר שאין בו כדי להמית בכל אופן הוה חייב מיתה כשהכהו במקום מכת נפש אף על פי שלא המיתו כגון במקום שמחללין עליו את השבת ת"ל ומכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה: