לבוש האורה · בראשית · פרק 3 · פסוק 14

רש"י כי עשית זאת מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאלו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל: ל' הרא"ם ולא הבינותי זה שהרי הנחש מסית איקרי כמו שאמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית והמסית כבר חייבה עליו התורה מיתה אע"פ שטוען כן דברי הרב ודברי התלמוד כו' וא"כ מהו זה שאמרו אלו שאלו למה זה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב כו' דמשמע דאלו היה משיב זה היה נפטר מעונשו ועוד שלא אמרו זה אלא גבי שליח לדבר עבירה שיודע באיסורו של דבר ועובר בו כו' אבל הכא האשה לא ידעה באיסורו של דבר שהרי הנחש הטעה אותה כמו שאמרה הנחש השיאני שפירושו הטעני והמוטעה כשוגג לכל דבריו ולא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כו' עכ"ל והג"א הביאו וקצר לשונו ושינהו וכתב עליו וז"ל ותימא על דבריו שאין זה נכון כלל לומר שיהיה המוסת שוגג שאם עבד ע"ז ע"י הסתה חייב מיתה ואינו מוטעה בזה ודבר פשוט הוא ועוד דאם האשה היתה שוגגת למה חייב אותה הקב"ה באותן עונשין והיא לא עשתה רק בשוגג כו' עכ"ל ואני אומר שאין תמיהת הג"א אלא לעצמו ואין תמיהתו תמיה ולא קושייתו על הרא"ם קושיא כלל למי שיביניהו כי וודאי גם הרא"ם אין דבר נעלם ממנו וכל רז לא אנוס ליה בכל דיני המסית אבל הוא אינו מקשה על רש"י אלא שלא תירץ כלום למה לא שאלו הקב"ה לנחש למה עשית זאת וכי תימה מפני התשובה שהיה לו להשיב דברי הרב כו' יאמר הרא"ם והקשה ממ"נ אין תשובתו זאת היתה תשובה שאם היתה המוסתת הזאת שהיא חוה כשאר המוסתת הכתובים גבי דיני מסית היודעים איסורו של דבר א"כ לא יפטר המסית בטענת דברי הרב כו' אעפ"י שהוא טענה אמתית שלא חייבתו התורה אלא על ההסתה ואפי' לא עבר המוסת העבירה והרי אפי' המוסת כשר להעיד עליו וחייב המסית אפי' בלא התראה ומדברי רש"י דהכא משתמע שהיה הנחש נפטר בתשובה זאת ואם היתה חוה מוטעית כמו שמשמע מפירוש רש"י על אמרה הנחש השיאני כו' א"כ לא היה הנחש יכול לטעון טענת דברי הרב כו' שלא היתה טענה כלל כיון שהמוסת היתה מוטעת ואינ' יודעים שמוזהרים על זה מפי הרב והרי הוא שוגג גמור והמסית הוא מזיד גמור וחייב על הסתתו ובלי ספק אפי' גבי מסית דע"ז ג"כ דינא הכי הוא שאם אנו יודעים בודאי בבירור שהמוסת הוא מוטעה ושוגג שהוא פטור והמסית עכ"פ חייב מיתה דלא גרע מלא עבד כלל וא"כ ממ"נ היה לו להקב"ה לשאול לפרש למה עשית זאת שהרי לא היה יכול להשיב שום תשובה דדברי הרב כו' אינה תשובה כלל והקושיא השניה שהקשה הג"א ועוד דאם האשה כו' ג"כ אינה כלום דהא לפי מסקנת הרא"ם ג"כ לא תשאר הקושיא שהרי סיים שהאשה היתה מזידה שידעה שהשם יתברך הזהיר עליו ולא היה לה לעבור והנה עיקר קושיית הרא"ם דחה הג"א בדחיות רחוקות וסיים דבריו בתדע כו' ואמר והכא אלו לא חטא האדם לא היה כאן עונש לנחש כו' ואין זה אלא דברי נביאות דמניין לו זה דשמא אפילו לא חטא האדם היה הש"י מעניש את הנחש ג"כ מדין מסית ונ"ל ליישב קושיות הרא"ם כמו שאומר והוא זה דס"ל לרש"י ז"ל דוודאי הנחש יכול לפטור עצמו בטענות דברי הרב כו' ואפשר אחר שחטאו אדם וחוה ואעפ"י דשאר מסיתים אינם יכולין לפטור עצמו בעענה זו אפשר קודם שחטא המוסית נ"ל שאינו דומין שאר מסיתין שנאמרה בתורה למעשה הנחש דשאר מסיתין שבתורה דין הוא שלא יפטרו עצמם בטענה דדברי הרב כו' בין שהמוסיתים חטאו אחרי ההסת בין לא חטאו מפני שהמיסית היה רוצה להסית את חברו המוסת בעצמו שיעבור הוא על מצות בוראו אפי' בדבר שהמיסית בעצמו מוזהר עליו לכל דין הוא וראויה לעונש זה ולא יועיל לו טענה דברי הרב וכו' אבל הכא הנחש לא מצינו שהוא בעצמו נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת וגם גלוי וידוע היה לפניו ית' שלא היתה כוונת הנחש להסית את חוה שתעבור היא על מצות בוראה שתאכל היא מעץ הדעת רק כוונתו היתה להסית את חוה שהיא תלך ותסית את אדם שיאכל וימות והיא לא תאכל ותחיה והוא ישא אותה כמו שפרש"י בפירוש ואיבה אשית וגומר וא"כ לא היתה הסתת דנחש חמור כל כך כמו הסתת שאר המסיתים שבתורה ואף על גב דוודאי מסית מכל מקום אינו מסית גמור כשאר מסיתים לכך צריך להיות לרש"י אף על גב דשאר מסיתים אינם יכולין לפטור עצמם בטענה זו אם היה הש"י שואלו אלא שלא שאלו מפני שהדין הוא כך שאין מהפכין בזכותו של שום מסית אפילו בזכות מסית קל כזה לשואלו לפתוח לו פיו משום פתח פיך לאלם אבל אם היה הנחש טוען כן מעצמו הוה מועיל לו וכן משמע לשון רש"י שאמר היה לו להשיב משמע שאם השיב היה מועיל לו מה שאין כן בשאר מסיתים שאין טענה זו מועלת להם כלל אפי' הם בעצמם טוענין כן כיון שהם בעצמם מצווין וגם כונתם להסית המוסית בעצמו על דברי בוראו אבל טענה אחרת שהיא זכות למסית יראה דודאי תועיל להם אפילו לכל המסיתים שבתורה אם הם טוענין אלא שאין פותחין להם פיהם לשאול אותם אם היה דעתם כך או כך כמו בשאר נדונין ששואלין משום פתח פיך לאלם ומעתה לא תקשה גם כן הקושיא האחרת שהקשה הרב גור אריה אם ידוע לו זכות גמור למה לא ילמוד עליו כו' דודאי מחויבי' הסנהדרין ללמוד עליו כל זכות שיוכלו דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה כו' אלא בדבר שצריכין לשואלו או לתרץ דבורו אם היתה דעתו כך או כך אולי ישיב לומר לא היתה דעתי שיעבור כך וכך כגון זה אין שואלין אותו דדנין אותו לחובה לומר וודאי מחשבתו ודעתו היתה על צד היותר רע שאפשר ולא מתרצינן דיבור לזכותו אם לא יטעון מעצמו אבל זכות שיכולין ללמוד עליו בלתי שאלתו כגון דרישת וחקירו' העדים שמא ימצאו מוכחשים וכהאי גוונא מחוייבים הסנהדרין שלא להעלימו ולישא וליתן עליו מדכתיב והצילו העדה וגומר כן נראה לי אחר כך עיינתי בגמרא סנהדרין פרק זה בורר ומצאתי דהכי משמע לשנא דגמרא וזה לשונו מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו' ולשנא דטוענין משמע כמו שפרשתי מדלא קאמר מניין שאין מהפכין בזכותו של מסית משמע שאין טוענין מה שהוא יכול לטעון דתרי מילי ננהו טוענין ומהפכין בזכותו ורש"י דהכא לא דק בלשונו כי לא ירד עכשיו לזה וגם בתוספות משמע שם ככל מה שכתבתי למעלה טרם ראותי אותה אך שהם תרצו טעם הדין אחר שנצטוו והרא"ם יקשה טעם על צווי של תורה למה צוותה כך ועל זה כתבתי הנלע"ד ומה שהשיב עליו הג"א הוא על צד החריפות ואינו אמת ואינו משמעותו של רש"י ז"ל כן שאם כדבריו מאי מכאן שאמר רש"י ז"ל מה מלמדין מכאן לפי דבריו לעשות דוגמתו בשאר מסית דמה מועיל המשא והמתן במה שלא יביא לידי הצלה כלל: