לבוש האורה · ספר שמות · פרק 4 · פסוק 20

רש"י ויקח משה וגו' אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא פי' שמאמר ויקח משה את מטה אלקים בידו הוא קודם ויקח משה את אשתו וגו' וישב מצרים כי לא יתכן לומר כי אחר שהלך למצרים שב ולקח את המטה והקשה הרא"ם בכאן וז"ל אך לא ידעתי מדוע לא אמר זה גם בשני הפסוקים הראשונים וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו' ואחריו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב שדרשו בו רז"ל במדין נדרת לך התיר נדרך במדין כו' וצריך שיהיה מוקדם מן וילך משה וישב אל יתר חותנו ותירץ ושמא י"ל שאין המקראות מוכיחות שהן שלא על הסדר אלא שני המקראות ר"ל ויקח משה את אשתו ויקח משה את מטה האלקים בידו אבל שני הפסוקים הראשונים של וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב וגו' אינן מוכיחו' שהן שלא על הסדר דאיכא למימר ויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין אל יתר חותנו נאמר לו לך שוב מצרימה והן על הסדר ומה שדרשו רז"ל שמלת במדין דבקה עם מלת לך שאחריו ופירושו במדין לך להתיר שבועתך אינו אלא דרשה בעלמא עכ"ל ותמיהני מאד על הרב הזה אשר דקדק בדברי רש"י מאד בכל מקום וליישב הפסוק ומדרש רז"ל להעמידם על בוריים ואיך יאמר כאן דברים חלושים כאלה חדא במה שאמר שויאמר ה' אל משה במדין פירושו אחר שהלך במדין נאמר לו כו' שהרי לפי מה שפי' הרב הזה בעצמו על מה שאמר רש"י על וישב אל יתר חותנו שהלך ליטול רשות שהרי נשבע לו ופי' שם הרב שהרשות היה להודיע כי השבועה ההיא בטעות היתה ואינה צריכה התרה והטעות ר"ל לפי שגלה לו הש"י למשה שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם והיו חשובי' כמתים קודם שנשבע משה ליתרו כלומר ועיקר דעתו של משה כשנשבע היתה שחשב שדתן ואבירם עודן בתקפן ובמעלתן וקרובים למלכות והיה מתיירא מהם שמא ימסרוהו למלכות ולכך נשבע שלא ישוב עוד למצרים מפני יראתן ועכשיו שנודע לו שכבר מתו קודם שנשבע והרי היה שבועתו בטעות וזה היה ההיתר שנתן לו יתרו רשות וא"ל לך לשלום וא"כ לפי דבריו אלה ע"כ היה מאמר ויאמר ה' אל משה לך שוב מצרים כי מתו וגו' קודם מאמר משה שאמר לו ליתרו אלכה נא ואשובה וגו' וקודם שאמר לו יתרו למשה לך לשלום והרי לא נמלט הרב ממה שצריך לומר אין מוקדם ומאוחר כו' ועוד איך יאמר הרב שמה שארז"ל במדין לך היתר נדרך אינו אלא דרשה ואינו מוכיח כן מן המקרא איך פה קדוש יאמר כזה על דברי רז"ל שבנו בפסוק זה יסוד גדול לבנות עליו כמה מגדלים בדיני נדרים שהם דאורייתא וסמכו על עניין זה בכמה מקומות בגמרא ובפוסקים ולפי דבריו יהיו כל המגדלים פורחים באויר ואף כי כבר אמרו היתר נדרים פורחים באויר באמת לא על זה ועל כיוצא בזה אמרו כן כי הניחו זה ליסוד גדול בכמה מקומות ובודאי יש להם בפסוק זה דבר מונח בפשיטות אשר עליו בנו היסוד הזה ולא לדרשא בעלמא קאתו רק ליסוד הפשט המוסד כמו שאומר וזה שודאי ס"ל לרז"ל לדעת רש"י שהשנים פסוקים הראשונים נאמרו כסדרן וכמעשה שהיה כי ס"ל משה כשנשבע ליתרו לא ששבע לו אלא שלא יזוז ממדין עם אשתו ובניו בלי רשות יתרו וכמו שאמרו בב"ר שכל עצמו של יתרו שהשביע למשה לא היתה אלא כדי שלא יעשה לו כמו שעשה יעקב ללבן להוליך בנותיו ממנו על כרחו ומשה כשנשבע נשבע לו על זה אבל גם גמר בדעתו מצד עצמו שלא ישוב עוד מצרימה מיראת דתן ואבירם ואולי גילה זה ליתרו כדי שיאמין יותר לשבועתו אבל הוא לא השביע אותו על זה ומעכשיו יבאו כל הפסוקים וכל דברי רש"י ז"ל על סדר ועל נכון ולא נצטרך לדקדק בכל מה שדקדק הרב בדיבורו על דברי רש"י שפי' על יתר חותנו ליטול רשות שהרי נשבע ודקדק עליו ממה שאמרו חז"ל בסוטה פרק אלו נאמרין ובשמות רבה על לך שוב מצרים במדין נדרת לך היתר נדרך במדין ומתוך זה דחק לפרש דברי רש"י והקשה עוד עליו ותרצו כמו שבאו דבריו בארוכה באותו הדיבור יעויין שם ואני אומר שאין צריך לכל דברי אותו הדיבור כי דברי רש"י פשוטות הם שבתחלה הלך משה אל יתר חותנו ואמר לו אלכה נא ואשובה וגו' שנטל ממנו רשות על שבועתו ועל זה לא היה צריך התרה כיון שתלה שבועתו בדעת יתרו שיתן לו רשות ואמר לו יתרו לך לשלום ומיד שנתן לו רשות התירה אותה השבועה ואחר שהיה לו רשות מיתרו עדיין חשש לו משה לשבועת עצמו שגמר בלבו ובדעתו לקיים אותה השבועה גם מצד עצמו מיראת דתן ואבירם ועל אותו חשש הוצרך הש"י לגלות לו ולומר לו גם מצדך מותר אתה לשוב מצרים כי השבועה לא חלה עליך מתחלה כי כבר קודם שנשבעת כבר מתו כל האנשים וגו' ר"ל שנעשו עניים ולא קרובים למלכות ולא היתה צריך להתיירא מהם ואם כן לא חלה שבועתך מעולם ובלי התרה יכול אתה לשוב מצרים ומפני שהוקשה לרז"ל כיון שעיקר דברי הש"י למשה בכאן לא היתה אלא להודיעו שמותר לו לשוב למצרים מלת לך למה לי לא היה לו לומר אלא שוב מצרים כי מתו וגו' להודיע לו התרת ההשבה והיה להם מלת לך למלה מיותרת שאם לצוותו שילך למצרים אין כאן מקום הציווי ללכת אלא הודעת ההתרה והציווי כבר צוהו כמה פעמים לכך דרשו שהיה כאן ציווי הליכה אחרת והוא שילך ליתרו ויודיענו שכבר מתו האנשים וגו' ושבהיתר הוא הולך אע"ג שכבר הרשהו יתרו וא"ל לך לשלום מ"מ הואיל ויתרו ידע זה שמשה גמר בלבו לקיים השבועה מיראת דתן ואבירם יש לחוש שמא יחשדנו יתרו שמשה עובר על שבועת עצמו לכך א"ל הש"י לך והודיעו הדבר כדי שלא יחשוד אותך ומעתה יבא שפיר מה שאחז"ל על זה בסוטה פרק אלו נאמרים ובשמות רבה מכאן שהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו כלומר אעפ"י שודאי היתה ההתרה חל אפי' שלא בפניו מ"מ כדי שלא יחשדנו אחר כך על חילול שבועתו יתירה בפניו כלומר בידיעתו אבל אין צריך לקחת רשות ממנו על ההתרה והוא מצוה מפי הש"י ולקצת דעות היא מעכבת וכן אמרו בפי' יותר בש"ר שאמרו למדך תורה דרך ארץ שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שכן אתה מוצא במשה כו' הרי שלא אמרו אלא הנשבע בפני חבירו כלומר אעפ"י שלא נשבע לחבירו אלא בדבר שאין השבועה מגיע לחבירו אלא שנשבע בפניו מעניין אחר אפ"ה לא יתירנו אלא בפניו כמו שהיה כן העניין גבי משה אף על פי שיתרו לא השביעהו כדי שלא יחשדהו אחר כך אם יראה שלא יקיים אותה ומעתה יבאו דברי רש"י כפשוטן ולא יקשה כלום מפרק אלו נאמרין על דברי רש"י והפסוקים יהיו כולם על סדר נכון חוץ משני הפסוקים אלו ויקח משה את אשתו וגו' ויקח משה את מטה האלקים בידו וגו' והוצרך רש"י לומר כאן אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים ולא קודם לכן: