לבוש האורה · ספר ויקרא · פרק 5 · פסוק 4

רש"י לבטא בשפתים ולא בלב פי' שאם גמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום או להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דבשפתים אמר רחמנה וליכא כן מסיק הרא"ם והקשה הרא"ם וז"ל הא דתניא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין ת"ל כל נדיב לב דמשמע אע"ג דלא הוציא בשפתיו כלום חייב מפני שגמר בלבו כבר תרצו בגמרא שאני התם דכתי' כל נדיב לב ופריך התם ולגמר מיניה ומשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כיון שחשב אע"פ שלא הוציא בשפתיו קדשי' דכתי' כל נדיב לב הביאו את תרומת ה' ולמ"ד מלמדין חולין מקדשים לא ילפי עכ"ל הרא"ם וכתב הרג"א וז"ל וק' דמאי פריך ולגמר מיניה אם כן בשפתים למה לי עכ"ל ותירץ שם ורוצה לפרש הא דפריך בגמרא ולגמר מיניה רצה לומר למגמר מיניה לענין איסור שיהא לפחות שבועת שקר וקרבן אינו חייב אלא בביטוי שפתים עיין שם אבל אין זה משמעות לשון הגמרא דמשמע דפריך ולגמר מיניה לענין קרבן שבועות ביטוי לכך נראה לי דה"נ פריך ולגמר מיניה שיהא חייב קרבן ביטוי על מחשבת הלב וכי תימא אם כן בשפתים למה לי נ"ל דהכי פירושו וליגמר מיניה שיהא חייב קרבן בטוי על מחשבת הלב ולא הוציא בשפתיו כלום והא דכתיב בשפתים נימא דאתי לאשמועינן נמי כשגמר בלבו להוציא מפיו פת חטין והוציא פת שעורין דאזלינן בתר מה שהוציא בשפתיו ולא בתר מהשגמר בלבו וגזירת הכתוב הוא דמחשבת הלב יהא בטל לגבי הדיבור בשפתים ויהא חייב קרבן ביטוי על מה שהוציא בשפתים אפי' כשלא כיון לכך כשאין פיו ולבו שוין וכ"ש כשגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא אפי' פת סתם שיהא חייב קרבן:

בא"ד ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ע"כ הוצרך רש"י לומר כאן ועבר על שבועתו משום שאין ענינו כאן כמו ענין נעלם דלעיל דונעלם דלעיל פי' שנעלם ממנו הטומאה שנטמא ששכח אותה ועשה ענין אחד שאכל קדשים או נכנס למקדש אבל ונעלם דהכא פירושו שנעלם ממנו השבועה שנשבע ששכח אותה ועשה דבר שהוא היפך שבועתו דהיינו שעובר עליה וחלל את דברו שדבר והוא שנזהר עליו שלא לשבע לשקר וזהו ועבר על שבועתו מה שאין שייך לומר למעלה ועבר על טומאתו שחלל אותה אלא שעובר על לאו אחר שנזהר עליו שלא לטמא קודש או מקדש ולא שנזהר עליו שלא לטמא את עצמו: