לבוש האורה · ספר ויקרא · פרק 6 · פסוק 21

רש"י ישבר לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר כו' פי' שהרי מה שנבלע בכלי ישאר עד הבקר וכתיב לא יניח ממנו עד בקר כתב הרא"ם וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והרי לא נעשית בליעתן נותר אלא בבוקר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר ובבוקר כבר עברה עליהן הלילה ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נותן טעם לפגם ומותר י"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת כל זמן שלא עברה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא ואין הטעם נפגם אלא בעלות עמוד השחר וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאיסור נותר ולא איסור נותר קדמה לפגימה הוי להו כמו נותנים טעם לשבח וצריכין שבירה ומריקה וא"ת שהלנהו לאחר עמוד השחר דלמחר דלהוי נותנים טעם לפגם ולא להוי בשבירה ומריקה י"ל כיון דבעמוד השחר דלמחר מיד חל עליהם שביר' ומריקה תו לא פקע אפי' לאחר מכאן עכ"ל וכתב עליו הרג"א וז"ל הרא"ם תירץ כיון דלא נעשה פגום אלא בעמוד השחר ולא קדמה פגימה לנותר הוי כמו נותן טעם לשבח ואסור ואין זה טעם וסברא דלמה יהיה זה נותן טעם לשבח וכי עדיף מן נבילה גמורה שהוא נותן טעם לשבח ואם נעשה פגום מותר ה"נ נימא הכי עכ"ל וחשב הוא לתת טעם וסברא לדין זה ולא סבירא לי מטעמא רבה כמו שאבאר וזה דודאי סברת הרא"ם סברא נכונה היא מאד דלא דמי זה כלל לנבילה דבנבילה חל עליה איסור בעוד שהיה בה טעם של שבח ואחר כך כשנפגם הטע' התירתו התורה כדילפינן מדכתיב לא תאכלו כל נבילה לגוי אשר בשעריך תתננה ואכלה ודרשינן מיניה נבילה הראויה לגר לאכילה קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר לאכילה אינה קרויה נבילה שאסרה התורה ולכך מותרת באכילה דהואיל שנפגמה בטעמה התירת' התורה והוא בנין אב לכל איסור שנאסר ואח"כ נותן טעם לפגם שמותר מן התורה אבל הכא איסור הנותר והפגימה באין כאחד ואפ"ה אוסרתו התורה והצריכה שבירת הכלי משום דכתיב והנותר ממנו באש תשרף ש"מ דאוסרת התורה הכא אפי' טעם לפגם ואע"ג שיש לומר אפכא ואדרבה ק"ו הוא מה במקום שהיה חל האיסור תחלה פקע ע"י פגימה כשלא היה האיסור חל תחלה ובא הפגימה ק"ו שלא יהא האיסור חל על הפגימה ס"ל לרש"י דלכך אמרה תורה כלי חרס ישבר לאפוקי האי ק"ו ונאמר דאיסור נותר דוחה הפגימה כשחלין בבת אחת וכיון שאסרה התורה הכא אפי' טעם לפגם אם ישהנו עד למחר לא יחזור להתיר אע"ג שיפגום יותר דאין חילוק בן פגימ' לפגימה לפיכך ישבר הכלי שלא יבא לו עוד זמן תקנה והתירא והנה הרג"א כת' טעם שאמר' התור' דישבר הכלי ולא אמרה לשהותו הוא משום דאין אדם רוצה לפגם את מאכלו שיאכל דברים פגומים ולפיכך אמר ישבר דאין דרך בני אדם לפגם את מאכלם עכ"ל ראה כמה חלוש ופגום טעמו זה דלפי דבריו משמע דאם נשתהה הכלי עד בקר אחר ובשלו בו לא נאסר התבשיל שבו כיון שנפגם טעמו בבקר אחר וזה לא נשתמע בשום מקום שיתירו טעם נותר הפגום ועוד לפי דבריו משמע שדרך בני אדם דלא לבשל בכלי שבלע שום טעם פעם אחת ועבר עליו לינה אחת דאין אדם רוצה לפגם מאכלו ולוקחין כלים חדשים בכל יום וזה אין נוהגין אפי' בחצרות המלכים וטירותם וכ"ת משום חבת מעלת הקדש החמיר בו למה א"כ לא אמרה התורה דישבר הכלי אלא בכלי שבשלו בו חטאת שאינו נאכל אלא ליום ולילה אחד ומיד כעלות השחר נאסר משום נותר דכתיב לא יניח ממנו עד בוקר היה לו לכתוב אפילו בנדר ונדבה שזמן אכילתם שני ימים ולילה אחת דכלי שבשלו בו מה שאכלו ביום הראשון ישברוהו ולא יבשלו בו מה שיותירו בראשון ויאכלוהו ביום השני שלא יפגם טעמו מטעם שבכלי הפגום ומשום חבת הקדש ועוד שהרי מצינו בכמה מקומות שחסה התורה מאד על ממונן של ישראל והיאך נאמר שמטעם חלוש כזה תצוה התורה לשבר את הכלי חנם אלא טעם זה טעם פגום הוא נ"ל: