רוממות אל על תהילים · פרק 105 · פסוק 22

אך אין זה רק לאסור שריו בנפשו והוא מה שכתבנו בהקדמת טעם גלות מצרים שהיה לבל יכנעו ישראל תחת כח שר מצרים הוצרך יבא יוסף ושכינה עמו ויהיה האוכל ניתן על ידו ולא על ידי השר ואדרבא הם יאכלו על ידו וגם צוה למול את כלם להכניע כח טומאתם וזהו לאסור שריו של מעלה במה אסרם בנפשו כי נפשו הקדושה נעשתה צנור להריק השפע ואסרם שלא יושפע שפע מצרים על ידי שריה כמו אסורים ע"י הקדושה הדוחקות אותו שאין מאסר גדול מזה ואמר שריו כמו שאמרו ז"ל כי שנים היו רהב ועוזא הוסר אחד והוקם השני וגם על ידי גדולתו קודם לגלות היה לו כח לקבוע למוד במצרים כמ"ש ז"ל כי לא פסקה ישיבה במצרים וזהו וזקניו שהם חכמיו ככל זקנים שבמקרא יחכם על דרך אומרם ז"ל שעל כן קדם גלות יכניה כדי שיהיה להם ישוב קודם גלות צדקיה לקבוע להם שם ישיבות בבבל שלא תשתכח תורה מישראל על ידי צרת הגלות. או כפשוטו עד היכן השליטו עד גדר לאסור יוסף שריו של פרעה בנפשו ורצונו של פרעה ולא ימחה וגם שאת זקניו חכמי המלך מנהו עליהם ללמדם חכמה למען יכנעו תחתיו או יאמר ומה יענה המלך לשריו באמור אליו מדוע אתה עובר הנימוס לבלתי הרים עבד ידו במצרים על כן לאסור שריו מלדבר היה בנפשו ורצונו של מלך במה שזקניו יחכם שעשה יחכים חכמיו מחכמתו למען יסכר פי שריו באמור כי מי שרוח בקרבו כזה לית דין בר נש ולא עליו היה הנימוס שולט או על דרך זה מה ששמו אדון לביתו לאסור שריו היה בנפשו של מלך כי בראותם כך לא יערבו אל לבם לדבר נגדו וגם עוד עשה להשתיקם כי וזקניו יחכם כמדובר: