אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · ויקרא; הקורבנות בעיני הנביאים

ויקרא
הקורבנות בעיני הנביאים

הקורבנות, נושא פרשתנו, עמדו במרכז החיים הדתיים כשהמשכן והמקדש היו קיימים. מרכזיותם בתורה ניכרת לא רק בעצם אריכותו של הדיון בהם, אלא גם בכך שדיניהם מפורטים בחומש המרכזי, חומש ויקרא.

מאז חורבן בית שני, לפני כמעט אלפיים שנה, אין עבודת הקורבנות מתקיימת. אולם רלוונטיות עכשווית רבה עדיין יש בביקורת שהשמיעו על עבודת המקדש כמה מהנביאים של ימי בית ראשון. זוהי ביקורת נוקבת ועמוקה, והנביאים הקדישו לה כמה מן העַזים בנאומיהם. אחת הביקורות המוקדמות באה עוד בימי המשכן, מפי שמואל הנביא: ״הַחֵפֶץ לַה׳‏ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה׳? הִנֵּה שְׁמֹעַ — מִזֶּבַח טוֹב; לְהַקְשִׁיב — מֵחֵלֶב אֵילִים״ (שמ״א טו, כב).

עמוס התנבא: ״שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע — וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן״ (ה, כא–כד). וכמוהו הושע: ״כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים — מֵעֹלוֹת״ (ו, ו).

ביקורת דומה אפשר למצוא בכמה ממזמורי תהילים: ״אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ; הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?״ (נ, יב–יג); ״אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה, עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה; לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה״ (נא, יז–יט).

מדבריו של ירמיהו הנביא אף משתמע שמערכת הקורבנות לא הייתה כוונתו הראשונית של ה׳: ״כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח, כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם״ (ז, כב–כג).

חריפים מכולם דבריו של ישעיהו, שאנו קוראים בהפטרת שבת חזון לקראת תשעה באב: ״׳לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?׳, יֹאמַר ה׳. ׳שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא! קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי׳״ (א, יא–יג).

ביקורת זאת, הנשמעת בקולות רבים ושוזרת דורות על דורות, היא חריגה: העם סופג ביקורת לא על שהפר את דבר ה׳‏ אלא על שמילא אותו. הקורבנות היו מצווה. ההקרבה הייתה מעשה מקודש שבוצע במקום קדוש. אם כן, מה עורר את חמתם של הנביאים ואת גערתם?

הם לא התנגדו לקורבנות כשלעצמם. ירמיהו חזה כי יום יבוא ״וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה׳״ (יז, כו).

וכך גם ישעיהו לגבי העמים כולם: ״וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי; כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים״ (נו, ז).

ביקורתם של הנביאים נסבה לא על הקורבנות שכבר אינם קיימים בימינו, אלא על דבר המתקיים בימינו כשם שהתקיים בעידן המשכן והמקדש. הם זועזעו עד לב הווייתם מן הרעיון שאפשר לעבוד את הא־ל ובו בזמן לנהוג בבני אדם בעוול, באכזריות, בזלזול, בחוסר רגישות או בקלות ראש; מן התפיסה שכל עוד אני מקיים פולחן דתי, אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. תפיסה זו הרתיחה את הנביאים. אם אתם חושבים כך, הם כמו אומרים לנו, כי אז לא הבנתם לא מהו אלוהים ולא מהי התורה.

הדבר הראשון שהתורה אומרת לנו על האנושות הוא שכל אדם נברא בצלם אלוהים וכדמותו. לכן, העושה עוול לאדם פוגע בברייה היחידה בעולם שאלוהים טבע בה את צלמו. חטא כלפי אדם, כל אדם, הוא חטא כלפי אלוהים.

בהכרזה הראשונה בתורה על ייעודו של עם ישראל אומר ה׳‏ על אברהם, ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳‏ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (בראשית יח, יט). דרך ה׳‏ היא לנהוג בזולתנו בצדקה ובמשפט. בהקשרה במקום שהיא מובאת בו בתורה, הכרזה זו מבטאת את רצונו של ה׳‏ שאברהם יתפלל למען אנשי סדום — מתוך ידיעה שהם רעים וחַטָּאים.

דווקא בספר ויקרא, ספר הקורבנות, אנו מוצאים את צמד המצוות של אהבת הרֵעַ ואהבת הגֵר (ויקרא יט, יח; לד). הקורבנות המבטאים את אהבתנו לה׳‏ ואת יראתנו מפניו צריכים להובילנו לאהבה כלפי רענו ואף כלפי הזר שבתוכנו. התורה נמנעת מהבחנה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו: המעבר מעבודת ה׳‏ לאהבת הזולת מצופה להיות חָלק.

עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה וירמיהו חיו כולם בחברות שבהן הבריות דקדקו בפרטי הקורבנות שהביאו למקדש, אך היו שקועות בשוחד ובשחיתות, בעיוות דין, בניצול עוצמה ובדריסת החלשים. הנביאים ראו בכך סתירה עקרונית ומסוכנת.

המסורת היהודית מגלה יחס עמום כלפי עצם מעשה הבאת הקורבן. לא רק לעם ישראל היו בימי קדם מקדשים, כוהנים וקורבנות. כמעט לכל עם היו הדברים האלה. למראית עין, בעבודת הקורבנות התקרבה דת ישראל למנהגי העמים השכנים יותר מבכל תחום אחר. אלא שמערכת הקורבנות היהודית ומערכות הקורבנות הפגאניות הושתתו על אמונות יסוד שונות זו מזו תכלית כל שוני. בדתות רבות אחרות, הקורבנות נתפסו כדרך לרצות את האלים ולפייס את זעמם. האצטקים האמינו שבשר הקורבנות מזין את האלים המקיימים את היקום. היוונים הקדומים, על פי השערתו של חוקר דתם וולטר בורקרט, הרגישו אשמה על שהרגו בעלי חיים לצורך אכילתם, והקרבת הקורבנות הייתה הדרך שלהם להשקיט את המצפון.

כל הרעיונות הללו זרים ליהדות. אי אפשר לשחד את אלוהים. מה עוד שכל היקום שלו, וכל מה שנביא לו שייך לו ממילא. עבירות שנמחלו באמצעות קורבן אינן מצדיקות עבירות אחרות. הכוונה והלך הנפש הכרחיים אפוא במערכת הקורבנות. המחשבה שאם אביא לאלוהים קורבן הוא יתעלם מחטאיי האחרים, כלומר הרעיון שאפשר לשחד את שופט כל הארץ, הופכת מעשה מקודש למעשה פגאני ומולידה את ההפך הגמור ממה שהתורה התכוונה לו. הפולחן הדתי, שנועד לקרב אותנו אל הישר והטוב, נעשה כך לשיטה להרגעת מצפונם של עושי המעוות והרע.

עבודת ה׳‏ היא עשיית טוב עם בריותיו. הנביא מיכה ניסח זאת בפסוקים נוקבים: ״הֲיִרְצֶה ה׳‏ בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי? הִגִּיד לְךָ, אָדָם, מַה טּוֹב וּמָה ה׳‏ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ״ (ו, ז–ח). הנביא ירמיהו אמר על המלך יאשיהו: ״דָּן דִּין עָנִי וְאֶבְיוֹן — אָז טוֹב. הֲלוֹא הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם ה׳״ (כב, טז). לדעת את ה׳, אומר ירמיהו, פירושו לדאוג לנזקקים.

הרמב״ם הדגיש רעיון זה כאשר בחר להציב ולפרש בסוף ספר דעת ה׳‏ שלו, ספרו הפילוסופי הגדול מורה נבוכים, דברים נוספים של ירמיהו: ״כֹּה אָמַר ה׳: אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי ה׳‏ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי. נְאֻם ה׳״ (ט, כב–כג). לדעת את ה׳‏ הוא לדעת כי הוא נוהג בחסד, במשפט ובצדקה.

הסכנה במערכת הקורבנות, אמרו הנביאים, היא שאנשים עלולים לחשוב שיש שני מתחמים מנותקים: המקדש, מקום עבודת האלוהים — וכנגדו העולם שבחוץ, שבו מתקיימים היחסים שבין אדם לחברו. התורה דוחה את ההבדלה הזאת. מבחינה הלכתית התחומים נבדלים, אבל מבחינה פסיכולוגית, מבחינה מוסרית ומבחינה רוחנית שניהם שייכים למערכת אחת שאינה מתחלקת.

אני מאמין שלאהוב את ה׳‏ הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה׳‏ הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת — אַל נבקש מה׳‏ להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת — בַּל נבקש מה׳‏ לסלוח לנו. לדעת את ה׳‏ הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר, כפי שהראו לנו ירמיהו והרמב״ם, הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ.