אני מאמין; קריאה שבועית בפרשת השבוע · פקודי; כוחו המבורך של הסֵדר

פקודי
כוחו המבורך של הסֵדר

פרשת פקודי — ובעצם, כל הרצף המתחיל בפרשות תרומה ותצוה ונגמר בפרשות ויקהל ופקודי — היא דרך חריגה למדי לחתום בה ספר. עד לרצף הזה, ספר שמות הוא הסיפור רב התהפוכות על הגלות והשעבוד, ועל העימות בין פרעה לבין האיש שהוא גידל בארמונו, משה, שנעשה למנהיגם של העֲבדים העִברים. זהו סיפורה של ההתערבות האלוהית הדרמטית ביותר בהיסטוריה, סיפור של אותות ומופתים, ניסים וישועות. הטבע כולו התהפך כשהעם הבורח מנוגשו חצה את הים על קרקע יבֵשה — ואילו מרכבות רודפיו התבוססו בבוץ ובמים. זהו סיפור החירות המפורסם ביותר בעולם. סרטי עלילה הופקו על פיו. עמים נדכאים רבים השתיתו עליו את תקוותיהם.

שיאו הטבעי של סיפור זה הוא בבירור פרקים יט–כד: התגלות הא־ל בהר סיני, הברית שהוא כורת עם העם, עשרת הדיברות, ודיני המשפט האזרחי שניתנו לאחריהם. לשם הייתה ודאי מגמת פניו של הסיפור כולו: התגבשותה של מערכת יחסים שתחבֵּר אֵ־ל עִם עַם ועַם עִם אֵ־ל, תוריד שמיים ארצה ותרומם בני אדם מהארץ לשמיים.

מה אמור להוסיף לסיפור זה הפירוט הארוך של בניית המשכן, המסופר תחילה בפרשות תרומה ותצוה, כמצוות מאת ה׳‏ למשה — ואז שוב בפרשות ויקהל ופקודי, כמסירת הדברים מפי משה לעם וכדיווח על הביצוע? פירוט זה אינו נוגע לניסים של יציאת מצרים. גם קשר בינו לבין חירות קשה למצוא. השחקן הראשי בפרקים הללו איננו האלוהים, אלא העם שנידב את התרומות, ובצלאל האומן וחבר עוזריו, ובהם הנשים ששזרו את צמר העיזים לחוטים וארגו מהם בד, נתנו מתנות, ותרמו את המראות שלהן לצורך בניית כיור הנחושת. רוב הפרקים הללו נראים מתאימים יותר לספר ויקרא, ספר הקדוּשה, ופחות לספר שמות, ספר החירות.

בשיבוצם של הפרקים הללו כאן, ובפירוטם הנרחב והחזרתי, התורה ודאי אומרת לנו דבר יסודי, הנוגע גם למציאות ימֵינו. אבל כדי להבין דבר זה עלינו להתקרב אליו בשלבים. העובדה המרתקת הראשונה הנגלית לעיני המעיין היא שהתורה משתמשת בלשון דומה מאוד בתיאור בניית המשכן בידי בני ישראל ובתיאור בריאת העולם בידי אלוהים. הנה כך מתארת התורה את השלמת המשכן:

וכך מתארת התורה את השלמת בריאת העולם:

שלוש מילות מפתח מופיעות בשני הקטעים: ״מלאכה״ (או עבודה), ״ויכל״ (להטיותיה) ו״ויברך״. ההדהוד אינו מקרי. זו דרכה של התורה לאותת על קשר בין כתובים, ולרמוז שאת המצווה או הסיפור האחד יש לקרוא לאורו של מִשְנהו. כאן התורה מדגישה שבחומש שמות הושלם מה שהתחיל בחומש בראשית. מלאכה השלימה מלאכה. שימו לב לדמיון וגם להבדלים. ספר בראשית התחיל במעשה של בריאה אלוהית. ספר שמות נחתם במעשה של יצירה אנושית.

ככל שנעמיק לבחון את הפרטים בשני הכתובים, כך יתחוורו לעינינו קשרי הקשרים המחושבים שנטוו ביניהם. סיפור הבריאה בספר בראשית מאורגן בקפידה סביב סדרות בנות 7 איברים. מסופר בו על 7 ימים. המילה ״טוב״ מופיעה בו 7 פעמים, המילה ״א־לוהים״ 35 פעמים (7 כפול 5), והמילה ״ארץ״ — 21 (7 כפול 3). בפסוק הפותח את הסיפור ואת הספר יש 7 מילים, בפסוק השני 14, ובפסקה החותמת אותו, פסקת ״ויכולו״ שציטטנו כאן — 35. בסיפור כולו יש 469 מילים (7 כפול 67).

והנה, גם סיפור בניית המשכן בפרשות ויקהל־פקודי בנוי סביב המספר 7. המילה ״לב״ מופיעה 7 פעמים בקטע שמשה מפרט בו את החומרים לַבנייה (שמות לה, ה–כט), ועוד 7 פעמים בקטע המתאר כיצד בצלאל ואהליאב מתמנים לעשות את המלאכה (לה, לד — לו, ח). המילה ״תרומה״ מופיעה בסיפור 7 פעמים. בפרק לט, המתאר את הכנת בגדי הכהונה, מופיע הביטוי ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳‏ אֶת מֹשֶׁה״ 7 פעמים — ועוד 7 בפרק מ.

הרי לנו מסקנה ראשונה: הלשון והמבנה בשתי הפרשיות נועדו לכוון אותנו להשוואה ביניהן. בניית המשכן בידי בני ישראל הייתה בבואה של בריאת העולם בידי אלוהים. אבל — הייתכן? איך אפשר להשוות בין מבנה קטן ליקום כולו? ואיך אפשר להשוות בין איסוף חומרים קיימים כתרומות למשכן לבין בריאה של יש מאין?

דרוש לנו צעד נוסף. פרק א בספר בראשית מספר כיצד אלוהים בורא עולם של סדר. המתכונת קבועה כמעט. ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי... וַיְהִי... וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב״. בשלושת הימים הראשונים הוא ברא מִתְחָמים: יום לעומת לילה, מים שמעל לרקיע לעומת מים שמתחתיו, ים לעומת יבשה. בשלושת הימים הבאים הוא מילא את המתחמים האלה בעצמים וביצורים המתאימים: השמש, הירח והכוכבים, העופות והדגים, החיות ובני האדם. בסוף היום השישי נאמר ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד״ (בראשית א, לא). כלומר כל רכיב ורכיב היה טוב בפני עצמו, ובין כולם התקיים איזון נכון. הסיפור כולו מבטא הרמוניה. בראשית ברא אלוהים סדר.

ואז הוא ברא בני אדם — והם החלו לגלגל את העולם חזרה אל התוהו. הם חוללו כאוס. תחילה אדם וחוה בחטאם, ואז קין, ואז דור המבול. הגיעו הדברים לידי כך שהתורה מספרת שאלוהים התחרט על שברא את האדם (בראשית ו). סיפור פרקי הפתיחה של ספר בראשית הוא אפוא סיפור של הידרדרות מסֵדר לכאוס.

הנה מסתמנת לנו מהותו הפנימית של המִשכּן. הוא היה תיקון לחטא העגל. התורה אומרת מעט על העגל עצמו — והרבה על התנהגותם של בני ישראל. תחילה, הם צרו על אהרן, והוא, כך נראה, חשש לחייו. ואז, משנעשה העגל, הם אכלו ושתו וקמו ״לְצַחֵק״ (שמות לב, ו). כאשר ירד משה מההר הוא ראה את העם ״כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם״ (שם כה). זהו דיוקנו של כאוס. הסדר קרס לחלוטין. העם הרשה לעצמו להיסחף. תחילה להיסחף בידי הפחד, ואז להיגרף בחגיגה של הפקר.

התיקון לכאוס הוא סדר. המשכן לדיוקי פרטיו, מידותיו וחומריו, המשכן אשר נבנה מתרומות העם ועוצב בידי אומנים בהשראת הא־ל — היה בדיוק זה: המשכן היה מיקרו־קוסמוס של סדר טהור.

ואם כך, חלקו האחרון של ספר שמות איננו הד חוזר לחלקו הראשון של ספר בראשית — אלא הוא תיקונו, הֲרָצתו לאחור. אם האנושות יכולה לדרדר את הסדר האלוהי לכדי כאוס, עליה להראות כי היא מסוגלת לחלץ מן הכאוס סדר. זהו המסע שבני ישראל צריכים לערוך מעגל הזהב אל בניין המשכן. בכוחנו לצעוד מהכאוס לסדר.

העגל היה התשובה המשובשת, השגויה והכאוטית לשאלה הטובה שבני ישראל שאלו: מה נעשה עכשיו, באמצע המִדבר, בלי משה שיתווך בינינו לבין אלוהים? המִשכן היה התשובה הנכונה לשאלה הזאת. הוא היה הסימן המתמיד שהשכינה נמצאת בקרבם של בני ישראל, גם בהיעדר נביא כגון משה. למעשה, משהושלם המשכן וקודַש, לא היה למשה כל תפקיד בו. העבודה בו נוהלה לא בידי נביאים, אלא בידי כוהנים. הכוהנים הם אדונֵי הַסֵדר.

המִשכן, המקדש ובית הכנסת, עם כל ההבדלים ביניהם, ממלאים בַּמרחב תפקיד מקביל לזה שממלאת השבת על ציר הזמן. אלה הם מִתחמים של סדר אידיאלי, של העולם כפי שאלוהים רצה שיהיה. כאשר אנחנו נכנסים אליהם, אנחנו יוצאים מהעולם החברתי על סכסוכיו וּמְדָנָיו, אֵיבותיו ועוולותיו, ונכנסים תחת כנפי השכינה. כאשר אנחנו באים לשָם לכפר על חטאינו או להודות על הברכה שבחיינו, אנחנו חשים הרמוניה שמימית וטוהר רוחני. רוח אלוהים מרחפת שם תמיד. זהו הנוגדן לסילוף שאנו יוצרים תדיר לעולמו של האלוהים.

יש ממשות אחרת. אני מאמין שהזמן המקודש, שבת, והמרחב המקודש, המשכן/המקדש/בית הכנסת, הם המקומות שבהם הנפש הרוגשת מוצאת מרגוע, והלב פתוח והתודעה ממריאה. שם אנו נוכחים לדעת שאנו חלק ממשהו גדול הרבה יותר מהמקום והזמן שלנו. שם, אם אנחנו מקשיבים, אנחנו יכולים לשמוע את השיר שהבריאה שרה לבורא. שם אנו מביאים לפני הא־ל את החטאים והכישלונות שלנו, ונטהרים. שם אנחנו מרגישים כי החיים בעולם עשויים סדר שחובתנו ללמוד לכבדו. שם אלוהים קרוב — לא על פסגת הר, אלא בקרבנו ממש. חייבים להיות זמן ומקום שבהם נבין כי לא הכול כאוס. לכן ספר שמות, ספר יציאת מצרים, נחתם בענייני המשכן. החירות קיימת היכן שהסדר מושֵל.